פֻּשׁ_שבוע לפרשת ואתחנן

פעמים רבות האמנות היא גם פרשנות.
אנחנו רגילים לחלק את עשרת הדיברות לחמשה דיברות של “בין אדם למקום” וחמשה של “בין אדם לחברו” כאשר כיבוד הורים נמצא על קו התפר בין שני התחומים, אבל משויך ל”בין אדם למקום”. התודעה הזאת קשורה לחלוקה של חמישה-חמישה, אבל היא גם מבוססת ומחוזקת באומנות היהודית שאנחנו פוגשים בבתי כנסת רבים.
הבעיה בחלוקה הזאת, בין היתר, באה לידי ביטוי באמנות, כשאת האיסורים “לא תרצח”, “לא תנאף”, לא תגנוב” אפשר לכתוב יחסית בקלות, ואילו המלל של “בין אדם למקום” מקוצר מחוסר מקום.
פתרון לבעיה הזאת ראיתי על פרוכת שמוצגת היום במוזיאון ישראל, שם מצוייר על “הלוח הימני” את הדברות של “אנכי ה’ א-להיך” ו”לא יהיה לך א-להים אחרים על פני”. שאר הדברות הוכנסו ללוח השמאלי. יש הרבה חן בחלוקה הזאת. היא מציבה מצד אחד את יסודות האמונה, ומצד שני את ההשלכות של היסודות הללו. היא גם מצליחה לחלק את המלל בצורה יותר שיוויונית בין הלוחות.
בעצם, אפשר לומר, שיש בעיה “מובנית” בפער שבין המצוות שבינינו לבין א-להים, לבין המצוות האנושיות, השכליות. למצוות “בין אדם למקום” הוקדשו הרבה יותר מילים מאשר למצוות האחרות (כ182 לעומת 27 בנוסח שבספר דברים). האם זה אומר משהו על הערך של המצוות הללו? האם הן חשובות יותר?
אפשר להציע שנתי נקודות מבט על ריבוי המלל דווקא במצוות אלו. האחת, ככל שדבר פחות מובן מאליו, כך צריך להסביר אותו יותר. המצוות שבין אדם לחברו פשוטות יותר להבנה, וממילא ניתן להסתפק בהוראות קצרות ופשוטות.
בנוסף, נדמיין את לוחות הברית. התורה אומרת “מזה ומזה הם כתובים”, וחז”ל הבינו שהאותיות היו חרותות מצד אחד לצד שני, ויצרו חללים בתוך האבן. לפי ההבנה הזאת, הלוח של “בין אדם למקום” היה לוח “קל יותר” עם יותר חללים, בעוד שבלוח של “בין אדם לחברו” היה יותר אבן, וממילא אפשר לומר שמשקלו רב יותר, תרתי משמע. לעתים נדמה שהעולם ה”דתי” תופס יותר תשומת לב, אבל אולי זה בגלל הפשוטות של העולם החברתי והבין-אישי, שכשלוקחים אותו ברצינות, הוא בעל משקל גדול יותר.