פֻּשׁ_שבוע לפרשת ויקהל

בראש פרשת ויקהל חוזרת מצוות השבת. כשם שבציווי למשה על המשכן, הופיעה ההסתייגות של מצוות השבת, כך היא חוזרת גם בציווי על המשכן לבני ישראל, הפעם בתחילת הציווי. עוד לפני שמתחילים לעסוק במלאכת המשכן, בני ישראל מוזהרים לא לעשות כל מלאכה בשבת. בשל הסמיכות הזאת, חכמים הבינו של”ט אבות המלאכה הן המלאכה שהיו חשובות במשכן.
מלאכות המשכן, שפורטו בידי חז”ל במשנה במסכת שבת, מופיעות במדרש בהקשר אחר (ברכות נח ע”א): “בן זומא ראה אוכלוסא על גב מעלה בהר הבית, אמר: ברוך חכם הרזים, וברוך שברא כל אלו לשמשני. הוא היה אומר: כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול: חרש, וזרע, וקצר, ועמר, ודש, וזרה, וברר, וטחן, והרקיד, ולש, ואפה, ואחר כך אכל, ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקנין לפני. וכמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא בגד ללבוש: גזז ולבן ונפץ וטוה וארג, ואחר כך מצא בגד ללבוש, ואני משכים ומוצא כל אלה מתוקנים לפני”.
בדברי בן זומא המלאכות השונות קשורות לסיפוק הצרכים האישיים, כשבן זומא עומד על היתרון של האאוט-סורסינג, החידוש שביכולת לשתף יכולות כדי לייצר יותר דברים על ידי יותר אנשים. השיתופיות הזו, שהיא אכן פלא בחיי היום יום, גם ממחישה לנו את הפלא של המשכן, שנוצר באופן שיתופי, כאשר כל אחד ואחת תורם את חלקו למען מטרה רוחנית משותפת. כשם שהחברה בכלל התקדמה מהזמן שבו כל אחד לעצמו, כך המשכן היא ביטוי לחברה שפועלת יחד, כשכל אחד מביא לידי ביטוי את היכולות הייחודיות שלו.
ממילא פרשתנו, שעוסקת בשיתוף של העם במלאכת המשכן, פותחת ב”ויקהל”. משה היחיד היה יכול לראות את מבנה המשכן בהר, אבל כדי לעבור מחזון למציאות ולייצר מפעל כזה כאן על הארץ נדרשת קהילה ושותפות. בפרשת שקלים משתתפים באופן שווה בחלק מן ההוצאות הכלכליות, אבל לא די בכך. נדרשת גם תרומה ייחודית של כל אחד – הן ברמה החומרית, והן בעזרה המעשית של תחומי יצירה שונים.
לצד הנתינה הייחודית של כל אחד, אנו נדרשים גם לדעת לעצור את היצירתיות שבנו ליום בשבוע, שבו נותנים מקום לאמונה בה’. כך מתחברות יחד ההבנה שלכל אחד יש תרומה ייחודית, לצד הבנת המגבלות שלנו, ומתוך כך נוצרת חברה, כזו ששכינה יכולה לשרות בתוכה