פֻּשׁ_שבוע לפרשת וירא

לפעמים כשמחתנים ילד/ה (במיוחד הראשון או הראשונה) אפשר להרגיש כיצד ההורות פתאום עומדת במבחן. לא רק בגלל השלב חדש במערכת היחסים, ולא רק בשל היציאה של הילד או הילדה מהבית. זה קורה בגלל הכניסה של גורם חדש שנכנס הבית – מישהו מבחוץ שנכנס לתוך הבית מביא איתו דגם אחר של מערכות יחסים במשפחה, צורות אחרות של הורות, ודרך שונה לעשות דברים באופן כללי. יש שקוראים לחוויה הזאת ‘להכניס מראה לתוך הבית’.
המפגש עם אחר, ששונה ממנו וקרוב אלינו בו זמנית, גורם לנו לבחינה עצמית, מתוך אותה השוואה. הבחינה העצמית קורית הרבה גם ביום-יום דרך אנשים אחרים במשפחה שנוהגים אחרת מאיתנו ומערערים על סדרי העדיפויות שלנו. וזה קורה לנו במיוחד כשמישהו חדש נכנס לתוך המעגל שלנו, ומערער על המוסכמות.
וכמו במקרים רבים של בחינה עצמית, לפעמים אנחנו נרצה להשתפר ולפעמים אנחנו עשויים להדוף או להרחיק את הגורם הזר שגורם לנו להרגיש רע עם עצמנו.
השנה, אני מבינה מחדש את דברי סדום ללוט: “האחד בא לגור וישפוט שפוט?!”. רש”י הבין שבאותו יום מינו את לוט כשופט עליהם. פרשנים אחרים מבינים את ההאשמה של לוט כאילו הוא רוצה להיות שופט בדברי התוכחה שהוא אומר להם: “אל נא אחי תרעו”.
אך אפשר, שלוט הגיע לעיר שכבר יש לה מוסכמות, האנשים שם שכנעו את עצמם שהם הצודקים שמשמרים את המשאבים שלהם, ומגינים על עצמם מפני פולשים, ושאר הצדקות. ולוט בא ומציב בפניהם דגם אחר, והדגם הזה מערער אותם. הוא מציב בפניהם מראה, מראה מוכיחה ושופטת. גם בלי להגיד כלום, עצם הבקשה לעזוב את האורחים לנפשם, עצם המעשה של הכנסת אורחים, גורמים לאנשי העיר להרגיש ששופטים אותם.
אבל אנשי סדום לא למדו שהמראה יכולה לבחון אותך ובאותה הזדמנות לקדם אותך. או אפילו לחזק אותך בעולם הערכי והמוסרי שבחנת ובחרת. במקום להשתפר, הם החליטו לשבור את המראה, ובכך גם חרצו את דינם.