פֻּשׁ_שבוע לפרשת כי תשא

#פש_שבוע לפרשת כי תשא:
אחת התהיות שמלוות אותי לאורך חיי הבוגרים נוגעות ליחס שבין הכלה לשיפוטיות, בין חיפוש הרמוניה, סבלנות וסולחנות, לבין עמידה על האמת, דרישות גבוהות ושאיפה לטוב ולנכון. המתח הזה פוגש אותי גם כאמא, גם כאשת תורה וגם כאשה יהודיה וישראלית בתוך המסגרת הלאומית שלנו.
נדמה שבתקופה האחרונה עוד רבים חשים שהנפש נמתחת לכיוונים שונים – מצד אחד, הרצון הגדול לעמוד על האמת, ולזעוק שאנשים יעשו את מה שנכון (בעיני, כמובן). ומצד שני, רצון גדול באחדות, בקירוב לבבות, בעם שלם שפועל יחד.
בפרשת כי תשא לכאורה אנו נוטים לכיוון הראשון – יש כאן אנשים שחוטאים חטא חמור, משתחווים לעגל, דקה וחצי אחרי ששמעו במעמד הר סיני שאסור לעשות מסכות ולהשתחוות להן. אנחנו שומעים באופן ברור את הקול השיפוטי והכועס, את הביקורת ואת העונשים. מאוד ברור מי בצד הנכון של ההיסטוריה ומי לא.
ובכל זאת, זה לא סוף הסיפור וגם לא כל הסיפור. משה נאבק על העם. למרות טענת ה’ שכל העם חטא, ולכן חייב כליה, משה מנסה להפריד. הוא בעד לשמור על העם כולו. שם את השם שלו על העניין הזה, וכורך את גורלו עם גורל העם. אבל הוא גם ישים חרב בידם של בני לוי שיעברו ויהרגו את החוטאים. הוא יבער את החוטאים ה”כבדים”, וילחם עבור כפרה ותיקון בשביל שאר הבנים השובבים.
משה רוקד כאן את הריקוד הדק שבין זיהוי מקרי הקצה הבלתי נסבלים, לבין יכולת ההכלה והחינוך של המבולבלים שבאמצע. גם הקב”ה יחד עם לוחות שניים יוריד לעולם את מידות הרחמים, כדי לאזן בין “א-ל קנא” של עשרת הדברות לבין “א-ל רחום וחנון” של י”ג המידות.
בעולם של טוב ושל צדק ואמת, חייבים לבער את הרוע. אבל לא חייבים לבער את כל הרעים. בעולם ששואף לתיקון ולהתקדמות, אי אפשר רק להוקיע ורק להלחם. צריך גם להכיל את המקום שבו העולם נמצא בו כרגע, לראות את הכוחות הקיימים ולמשוך אותם קדימה. לא רק להיות צודק, גם להיות חכם. הוא גם רחום וחנון, אבל חונן לאדם דעת.