פֻּשׁ_שבוע לפרשת לך-לך

“ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם”. הפסוק הזה מזמן בפנינו את אחת הדילמות המרכזיות של אדם מאמין. רש”י חושב שהיה כאן נסיון לאברהם אבינו “לנסותו אם יהרהר אחר דבריו של הקב”ה”, ואברהם עמד בנסיון וירד למצרים להחיות נפשו, ולא תהה על הקב”ה שאמר לו ללכת לארץ ישראל, ועכשיו אי אפשר לגור בה. לעומת זאת, לדעת הרמב”ן, יציאת אברהם מן הארץ היתה חטא, כי היה צריך לבטוח בקב”ה “כי הא-להים ברעב יפדנו ממוות”.
והשאלה הזו, האם כאשר אדם הולך למטרה חשובה ומוצא עיכובים בדרך, הוא צריך להתחזק כנגד העיכובים או להבין שהם אמורים לעכב אותו, מטרידה אנשים רבים. לאורך כל הדורות אנשים רוצים שה’ ידבר אליהם, מנסים להבין מה הוא אומר להם. הן ברמה האישית (“מה זה אומר שפספסתי את האוטובוס בדרך לעשות משהו?”) והן ברמה הלאומית (“הצהרת בלפור זה כמו הצהרת כורש או מעשה שטן של ‘בעל-פעור’?”).
ואיך נדע? אולי לא נדע. אולי בלי אמירה א-להית מפורשת נצטרך להמשיך להפעיל שיקול דעת ולחשוב בעצמנו, על סמך המידע הנתון לנו, מה נכון ומה לא. העובדה שה לא הכתיב לנו את הפתרון בכל צומת דרכים עשויה ללמד אותנו שה’ חפץ בנו כיצורים חושבים, ששוקלים את היתרונות והחסרונות של כל בחירה, ומביאים לידי ביטוי את האינסטיקטים, התבונה והרגישות המוסרית שלנו.