פֻּשׁ_שבוע לפרשת מטות-מסעי

כמו בחיים הסוערים שלנו כרגע, גם בפרשת מטות אנחנו מגלים “חלוקת עבודה” בין הלוחמים שנשלחים מכל שבט להלחם את מלחמת הנקמה של ה’ במדין, לבין המחנה שנשאר מאחור. התורה קובעת שאת השלל שלקחו מהמלחמה יש לחלק בין הלוחמים (אלף לכל מטה) לבין שאר העם.
מדוע, בעצם, יש לחלק את השלל? הרי רק חלק מהעם לחם בפועל?
כמה תשובות ניתנו לדבר. יש שיאמרו שכל העם היה אמור להלחם, אבל בפועל רק חלק יצאו למלחמה (כדי להגדיל את הנס או מסיבות אחרות). יש שיאמרו שהמלחמה היתה של העם כולו (“נקמת בני ישראל מאת המדינים” כדברי הציווי של ה’), וממילא השלל של העם כולו. יש שיאמרו שהמלחמה היתה של ה’ (“נקמת ה’ במדין”, כדברי משה), והשלל התחלק בין כל עמו, וגם חלקים ניתנו לנציגיו באופן מיוחד – לכהנים וללויים. ויש שיגידו שבמלחמה שותפים בפועל גם המחנה היציב, וגם הלוחמים הדינמיים.
למעשה, במלחמות רבות בתורה ובנביאים אנחנו מוצאים חלוקת עבודה בין הלוחמים בפועל לבין השומרים על המחנה או היושבים על הכלים. לפעמים יוצאים למלחמה כדי להשיב רכוש ושבויים, כמו במלחמה של אברהם נגד ארבעת המלכים ובמלחמה של דוד נגד הגדוד העמלקי. במקרה הזה, הנפש והרכוש “חוזרים הביתה”. בע”ה שנזכה לכך גם במלחמה הנוכחית.
במלחמות רבות, מדובר על שלל מלחמה שמעולם לא היה שייך ללוחמים. בעולם המערבי היום פחות מקובל לקחת שלל (וגם לא לנצח במלחמות), אבל נראה שחלוקת השלל במלחמה בתורה היא ביטוי של השותפות של העם במלחמה. לא כולם יכולים לצאת להלחם. לפעמים נצטרך הרבה מאוד חיילים שיקראו לדגל, ולפעמים נעדיף צבא קטן וחכם, כמו במלחמות נגד מדין, גם כאן וגם בסיפור של גדעון.
חלוקת השלל בסיפור כאן (יחד עם בקשת התמיכה של האוכל בסיפור גדעון) הם ביטוי לכך שכולם חלק מסיפור גדול אחד. הלוחמים והעורף הם חלק מהסיפור, ואי אפשר להלחם בלי התגייסות של שניהם. ואמנם, גם התורה נותנת יותר שלל ללוחמים (שגם מפרנס בסוף את משפחותיהם), וגם שלל שלא נספר כמו תכשיטים נשאר בידיהם. כי בסוף, הלוחמים עושים יותר: הם מייצגים יותר את המטרה, עובדים קשה יותר, ומסתכנים יותר. באמצעות חלוקה כזו של השלל, אנו מצליחים לשמר הן את הרעיון של השותפות, והן את הכרת הטוב ללוחמים המסורים.