פֻּשׁ_שבוע לפרשת מקץ

תקופות חדשות מזמנות משקפיים נוספים שדרכם אפשר להסתכל על הסיפורים שבתורה. שנה שעברה לראשונה שאלתי את עצמי מדוע יעקב לא מוכן לשלוח את בנימין כדי להוציא את שמעון מהשבי. מה עם הערך החשוב של פדיון שבויים, או סתם אהבת אב לבנו?

מדברי הפרשנים עולים פירושים שונים. יש שהציעו שיעקב “מבכר את בן האהובה” (שד”ל). ומכיוון שהוא לא מוכן לסכן את בנימין, הוא “משלים” עם איבוד שמעון, בתחילה עם הקביעה “יוסף איננו ושמעון איננו”, ובהמשך כשהוא כבר לא רוצה או מסוגל לומר את שמו של שמעון “ישלח את אחיכם אחר”. הבחירה שלא לסכן את בנימין מכילה בקרבה את הבחירה להתנתק רגשית משמעון.

אחרים הציעו שיעקב מוותר על שמעון “בן השנואה” בשל מעשיו של שמעון בסיפור שכם (רמב”ן). אפשר להציע שיעקב לא היה בטוח ששמעון לא עורר את זעמו של השליט המצרי באמצעות חוצפה או כעס שאינו במקום, ולא היה מוכן לסכן בן חף מפשע, עבור מי שעשוי להיות אשם במצבו. חוסר היכולת של יעקב לומר את שמו של שמעון עשוי להיות ביטוי של ניתוק רגשי שלא הגיע מעצם השבי, אלא קדם לו.

אחרים הציעו שיעקב כבר האמין ששמעון אכן “איננו”. כמה ניתן לסמוך על שלטון מצרי טוטליטרי? כזה שמעליל עלילות, אוסר אנשים על לאו עוול בכפם, ובהמשך נגלה ששותל ראיות כדי להשיג את מבוקשו. בתפילה שלא העלה להעלות על שפתיו קיווה שאותו האיש ישלח “את אחיכם אחר” אבל לא יכל לתת למשאלה זו להכתיב את מעשיו. להפך, ההתבוננות שלו במציאות לימדה אותו שהוא שוב ושוב מסכן את ילדיו לשווא, ואל לו להסתכן בדבר כזה שוב (רש”ר הירש, מלבי”ם).

אבל לרש”י יש הסבר אחר. הוא מציע שיעקב חשד באחים שהם הרגו את שמעון. לא הסיכון או ההעדפה של אח אחד הרתיעו אותו, ולא חוסר האמון בשליט המצרי, אלא דווקא חוסר האמון בבנים שלו. הר’ יואל בן נון הציע שיוסף לא שלח לספר לאביו שהוא חי, שכן הוא האמין שבמסגרת הברירה בתוך משפחת האבות, אביו שלח אותו להיות זה שנדחה מהמשפחה. אבל יתכן שגם יעקב חשב כך על האחים, שהם מנסים – לאט, לאט, אחד אחד, כמו באיזה מותחן של אגאתה כריסטי – לברור את הבר מהמוץ. ובמקרה כזה, של חוסר אמון גדול בין אב לבנים, התיקון יהיה כאשר יהודה יקח על עצמו אחריות. כאשר הוא יהיה ערב באופן אישי לנער. כשהוא יוותר, כביכול, על מקומו, בשביל לשמור על הבן והאח הקטן ולהשאיר אותו מוגן. הרגע הזה הוא התחלה של תיקון. רק ברגע שיעקב יתאחד גם עם בנימין וגם עם יוסף, הוא יוכל להרגע, אולי יוכל להתחיל לסמוך על בניו.

יש המון שאלות בימינו בשאלות של שחרור שבויים – האם מסכנים נפש בשביל נפש? האם למישהו משנה מי זהות היושבים בשבי? האם יש לנו בכלל אמון בשובים ובאנושיותם, ומה עושים כשאין? ואולי השאלה המשמעותית ביותר של ימינו זה האם יש אמון? ואם אין – איך משקמים אותו? איך חוזרים להרגיש אחווה ואחריות, איך חוזרים להאמין ב”כנים אתם”? ומה האחריות של כל אחד בתוך הסיפור הזה?