פֻּשׁ_שבוע לפרשת משפטים

אנחנו רגילים לחשוב על פרשת משפטים כפרשה שעוסקת במצוות של “בין אדם לחברו”: דיני עבד עברי, נזיקין, שומרים, הלוואות והונאות, שוחד ועוד. עם זאת, אנחנו נוטים לפספס את ההקשר המלא של הפרשה, שלמעשה פותחת עוד בסוף פרשת יתרו במילים “ויאמר ה’ אל משה כה תאמר אל בני ישראל”. לפני המשפטים מוזכרים דינים שקשורים לבניית מזבח ואוסרים על פסלים, על חיתוך האבנים ועל מעלות למזבח. סוף פרשת משפטים גם עוסקת במצוות “דתיות” יותר כגון שבת ושמיטה וראיית פני ה’ בעליה לרגל.
אפשר לומר שיותר ממה שפרשת משפטים היא פרשה חברתית שעוסקת במצוות בין אדם לחברו, היא פרשה שמיישמת את האידיאלים הא-להיים – בין אלו שהם בין אדם למקום (כמו קדושה בזמן) ובין אלו שהם בין אדם לחברו (כמו מצוות רבות אחרות) – בתוך הקשר חברתי.
אם את מצוות השבת אפשר לקיים בעיקר בתוך הבית כדי לנוח כמו בוראנו, בפרשת משפטים השבת תהיה לטובת המנוחה של אחרים. קדושת הזמן, לא תבוא לידי ביטוי רק בביתו של האדם פנימה, כמו בשבת, אלא היא תתבטא באופן חברתי, ביציאה משותפת של העם (לכל הפחות של הזכרים) להיראות לפני ה’ במקדשו.
אם עשרת הדיברות נאמרו בלשון יחיד נוכח: א-להיך, לא יהיה לך, לא תישא, זכור, כבד; פרשת משפטים נאמרת אל כל ישראל “אשר תשים לפניהם”. ברית סיני היא ברית שה’ כורת עם כל יחיד מישראל, בעוד שספר הברית של פרשת משפטים היא ברית לאומית.
האדם הוא יחיד ומיוחד במינו, אבל גם יצור חברתי. גם בעולם הדתי, אנחנו מתחברים לקב”ה בשני ערוצים מרכזיים – כל אחד ואחת עובדים אותו באופן אישי, אבל כולנו יחד חלק מברית לאומית. בכל עת אדם נדרש לשאול את עצמו: “מה ה’ א-להיך שואל מעמך” – מה ה’ רוצה ממני? במה אני יחודי ואיך אני עובד את ה’ במיוחד? ובמקביל לשאול את עצמו – איך אני תורמ/ת למאמץ הלאומי ולהתגלות הא-להית במסגרת האומה?