פֻּשׁ_שבוע לפרשת נשא

לקראת סוף שנת הלימודים, מסיבות הסיום והשלמת בגרויות (למי שנוהג), אפשר קצת להרהר בשאלה של סופים. לפעמים הסוף הוא הסיום של דבר טוב שהיה לאורך זמן. תכנית שהשתתפנו בה, לימודים שלמדנו, עבודה שהעסיקה אותנו. התכנית, הלימודים והעבודה הם העיקר, והסוף הוא פשוט הסוף, מציין את מה שהיה ומכין אותנו נפשית לעבור לדבר הבא. ולעיתים, הסוף הוא השיא, הוא המטרה, לשמו התכנסנו, רק שהיה צריך לעבור תהליך בדרך אליו. בין אם זה מבחני הבגרות שהתכוננו אליהם (כשהבגרות היא גם צבירת הידע הסופית, בתקווה, וכמובן, לפחות לבינתיים), או שמדובר על השגת יעד מסוים, שהתהליך בדרך אליו אפשר אותו.
אז מה הסיפור של הנזיר – האם הדרך הוא העיקר, או היעד? אז תלוי את מי שואלים.
רבים רואים בתקופת הנזירות עצמה את עיקר הנזירות. תקופה שבה אדם מפריש את עצמו באופן מסוים מהעולם. נמנע משתיית יין, מגדל את שערו, ונזהר מלהיטמא למתים. זוהי תקופה של מודעות גדולה עוד יותר מהרגיל למה שנכנס לפה, ולמקומות שבהם מסתובבים. לפי ההלכה, גם לאופן שבו מתקלחים ומסתרקים יש משמעות. חיים של פרישות, גם אם זמנית, הם חיים של מתח רוחני, של מודעות, של קדושה.
אבל אחרים רואים בנדר הנזירות משהו אחר. כמו נדרים אחרים בתורה שבדרך כלל עוסקים בעולם של קרבנות, הם סבורים שעיקר הנזירות אלו הקרבנות שמקריבים בסופם, שכוללים – בין היתר – את שערו של הנזיר עצמו. את השיער הנזיר גידל בטהרה, מתוך הימנעות מטומאה למת, מתוך הימנעות משתיית יין. ואת השער הזה, יחד עם קרבנות נוספים הנזיר מקדיש לה’. כדי לתת ‘מעצמו’ משהו לה’, הוא צריך קודם לשמור על עצמו, ועל שערו. התקופה כולה מכינה לרגע השיא שבסופה.
אם בתודעה עסקינן, נראה שהדבר נכון בחיים בכלל – עד כמה אנחנו מתרכזים בדרך, ועד כמה בנקודת הסיום? ואיך הדבר הזה משפיע על האופן שבו אנחנו נערכים לדברים וחווים אותם? האם חשובה יותר נתינת הצדקה, או הכסף שמגיע לעני? האם חשוב יותר לימוד התורה או ידיעת התורה? האם חשובה העשיה או התוצאה? סימון המטרה – גם אם הדרך היא המטרה – הוא חלק הכרחי בהכוונת מעשינו.