פֻּשׁ_שבוע לפרשת נשא

יש לילדים קטע כזה, שאם אני מאפשרים להם משהו פעם אחת, מתוך נחמדות, מבחינתם זה הופך תקדים חודשים קדימה. וכל פעם, צריך להסביר מה היה מיוחד ושונה אז, שהצדיק את המחווה, שלא קיים עכשיו, ולכן הכללים לא משתנים.
בעולם של נצח ואמת אחת, הרעיון של הוראת שעה, הוא לא הגיוני. אבל הוא נדרש בעולם דינמי של מציאות משתנה.
הרמב”ן מגדיר את ספר במדבר כמסע השכינה מהר סיני על אהל מועד, וקובע שברוב הספר ההלכות הן “לשעה”. וכך, אפשר למצוא בספרי לבמדבר שאלה האם הנזיר והסוטה שמופיעים בפרשתנו הם לדורות או לשעה. הגיוני לחשוב שהם פועל יוצא של המציאות המיוחדת של עם שחונה מסביב להר סיני נייד, ואולי כשנכנסים לארץ, למצב הקבע הדברים הם אחרת.
ואמנם, ההכרעה היא שנזיר וסוטה (כמו מצוות לא מעטות אחרות בספר במדבר) הם דווקא כן לדורות, אבל התורה בכל זאת מציגה בפנינו מציאות שהיא זמנית – משכן שהולך בקרב המחנה (כולל תיאורים רבים של נשיאת החלקים השונים שלו, תיאור המחנה כולו, קרבנות חנוכת הנשיאים ועוד).
תורת הנצח מנציחה גם תורה לשעה, הנצחי והזמני מתועדים יחד. ללמדנו, שלפעמים צריך לעשות את המחווה, לשנות מהכללים, להתאים למציאות, ומצד שני יש כללים שהם נצחיים ועל זמניים. החכמה – לדעת להבחין ביניהם.