פֻּשׁ_שבוע לפרשת עקב

יש תפיסות שונות בפרשנים ביחס למחבר של ספר דברים, אך עדויות רבות מכוונות לכך שהנאומים עצמם (בוודאי נאומי ההקדמה) הם מדברי משה, שה’ סמך ידו עליהם ובחר להכניס אותם לתורה. זהו ביטוי מסוים של תורה שבעל פה (לצד מסורות שעוברות מדור לדור) – הענקת דריסת רגל אנושית בתוך בתורה הא-להית, נתינת תוקף לפרשנות האנושית של דברי ה’ הנשגבים והנעלים. ראש וראשון לחכמי ישראל לדורותיהם הוא משה רבינו, המתווך האולטימטיבי בין שמיים לארץ.
אחד המאפיינים של ספר דבר כספר אנושי, הוא בעולם הרגשי העשיר שלו. בניגוד לספר חוקים רגיל, שם יש רק חוקים, ובניגוד לחלקים ההלכתיים שבשאר ספרי התורה, שם יש בעיקר חוקים, ורק מפעם לפעם גם הסבר לחוקים ועידוד לקיימם, בספר דברים – גם במסגרת לנאום המצוות, וגם בנאום המצוות עצמו, יש הרבה עידוד לקיום המצוות, וגם התמקדות בעולם הרגשי של מקיימי המצוות.
בפרשות ‘שמע’ ו’והיה אם שמע’ אנו נדרשים לא רק לקיים מצוות אלא גם לאהוב את ה’. וכן במקומות נוספים בספר דברים. המצוות הן רק חלק ממערכת יחסים, והקשר הרגשי הוא חלק מרכזי נוסף.
אבל בספר דברים, לא רק האדם מישראל נדרש לאהוב את ה’, אלא שגם אהבת ה’ לישראל מודגשת. ארבע פעמים לאורך הספר, אחת מהן בתחילת פרשת עקב, מוזכרת אהבת ה’ לישראל או לאבותינו: “ותחת כי אהב את אבותיך”, “ואהבך וברכך והרבך”, “רק באבותיך חשק ה’ לאהבה”, “ולא אבה ה’ א-להיך לשמוע אל בלעם… כי אהבך ה’ א-להיך”. אולי משה רבינו היחיד שבאמת יכול להעיד על אהבת ה’ לישראל, וגם היחיד שיכול להדגיש את הזכות והחובה שלנו לאהוב את ה’ בחזרה. בתור מי שראה כמה ה’ סלח שוב ושוב לישראל, הוא יודע להעיד על אהבת ה’, ובתור חלק מעם ישראל, הוא גם יודע להעריך את האהבה הזאת.
דורות רבים אחרי, אפשר להעריך את המשקל שמשה רבינו נתן לאהבה הזאת בתוך העולם הרוחני שלנו. הוא מזכיר לנו שוב ושוב שהמצוות הן לא רק חובה, הן גם מעשים בעלי ערך בתוך מערכת יחסים.