פֻּשׁ_שבוע לפרשת פנחס

יש עדות בעם ישראל (ואפילו בעולם כך אומרים) שבהם מקובל שההורים מאחלים לילדיהם: “כשאתם תגדלו ויהיו לכם ילדים, הלוואי שיעשו לכם את המוות כמו שאתם עשיתם לנו”. אף פעם לא הזדהיתי עם משפטים כאלו, וזה לא שהיו לי חיים קלים עם הילדים שלי (גם אם ממרחק הזמן האתגרים מתגמדים). חלק מההורות אלו האתגרים שבאים איתה, ורובנו רוצים שלילדים שלנו (וגם לנכדים שלנו) יהיה טוב.
בפרשתנו אנחנו פוגשים את משה שמבקש יורש. ספירת העם לקראת הנחלת הארץ מעוררת את בנות צלפחד לדאוג לדור הקודם (לשם של אביהם), ומעוררת את משה לדאוג לדור הבא (באמצעות יורש). למרות שהנהגת העם נכפתה על משה, והוא לא ביקש אותה לעצמו, ואף ניסה להתפטר מהתפקיד, הוא עדיין שומר בראש את הדאגה לעם ישראל, ומוודא שלא ישארו “כצאן אשר אין להם רועה”. הוא היה יכול להשאיר את האחריות אצל הקב”ה, שכן סוף סוף לא משה הרה את העם הזה ולא הוא ילד אותו. ובכל זאת, הוא דואג לעם הזה, גם אם הוא יודע שלמנהיג הבא זה לא יהיה קל.
יתכן שבמרוצת הזמן משה גילה שדווקא יש אנשים שהיו שמחים להנהיג. אבל בעיקר נראה שמשה דואג לעם. ואם עד עכשיו הניסוח שאנחנו מכירים באופן קבוע הוא “וידבר ה’ אל משה לאמר”, כשה’ מצווה את משה, כעת נמצא את משה כביכול ‘מצווה’ את ה’ – “וידבר משה אל ה’ לאמר”. כאן משה משתמש ב”סמכותו” כמי שליווה את העם לכל אורך הדרך, כדי לדאוג שיהיה מי שינהיג ויטפל בהם אחר כך. הוא כביכול ‘פוקד’ על ה’ ‘לפקוד’ את המנהיג הבא.
ה’ נענה למשה, אך גם מפצל את תפקיד ההנהגה. יהושע יוציא ויביא את העם (ינהיגם בעיקר במלחמה) והוא יעמוד לפני אלעזר, שמלבד היותו כהן, יהווה קשר לקב”ה דרך האורים והתומים. כמו משה, יהושע יעמדו לפני אלעזר הכהן, אך גם לפני העדה. לזכור שהמנהיג בסופו של יום משרת גם את ה’ וגם את העם, כשתפקידו לחבר בין הדאגה לעם לבין הובלה בדרך ה’. הורה טוב, כמו מנהיג טוב, יודע לשים את הקשיים שלו בצד, לראות את טובת הילד והעם, יחד עם דאגה לחזון וליעוד שאליו מכוונים ומתקדמים.