פֻּשׁ_שבוע לפרשת תולדות

בשנים האחרונות קמות השכם והערב תכניות מנהיגות. הבעיה בתכניות אלו שמנהיגים ללא מונהגים לא יכולים להועיל הרבה. לעתים נדמה, שלצד תכניות מנהיגות, יש צורך לייצר תכניות מונהגות, תכניות שמכשירות אנשים להצטרף לתנועות גדולות ולבסס אותן.
על פניו, נדמה שזה התפקיד של יצחק, להמשיך את המהפכה של אברהם. חיי יצחק ‘צבועים’ בסימן ‘הבן של אברהם’. בימיו יש רעב, מלבד הרעב הראשון שהיה בימי אביו. ה’ מתגלה אליו כ’א-להי אברהם’, ומבטיח לו ברכות בזכות אברהם. הוא מגיע לגרר, כמו אביו, וכמו אביו מספר שאשתו היא אחותו. הוא חופר את אותן הבארות וקורא להן באותן השמות. מעשה אבות סימן לבנים, ברמה הכי ראשונית שיש.
ועם זאת, סיפורי יצחק אינם בדיוק אותו דבר. יצחק לא עולה לארץ, וגם לא יורד למצרים. הציווי שלו הוא “גור בארץ הזאת”. אשתו של יצחק לא נלקחת לבית אבימלך, ואבימלך אף מצווה בעצמו לשמור על יצחק ורבקה. גם ליצחק יש מקנה, כמו לאביו, אבל הוא גם זורע. אברהם חופר בארות, אבל יצחק נאבק עליהם, כי עובד אדמה לא יכול רק להמשיך לנוע כל הזמן.
אז אברהם, הוא העולה החדש, ובכך הוא מחדש את יכולת ההליכה והתנועה, והפניית המבט מבית האב. אבל יצחק הוא הצבר, שמחדש את היכולת להמשיך את דרך האבות, אך גם לשכלל אותה. הוא לא רק רועה צאן (משלח ידו של הנודד), הוא נאחז בקרקע ומתחיל להרגיש בן בית. אברהם, הנודד, מרגיש חוסר בטחון בכל מקום שהוא הולך, ולכן נדרש לסכם עם שרה שתמיד יאמרו שהיא אחותו. אבל יצחק מגלה שהוא כבר לא בהשרדות, הוא כבר יותר מוגן (לפחות בתחום הזה). לצד הבטחון הנבנה, הוא ממשיך להאחז ולהאבק ולהוכיח את מקומו בארץ הזאת. לאברהם נאמר “אל תירא” והוא מקבל הבטחות לעתיד, אך ליצחק נאמר “אל תירא” וההבטחות הם להווה “כי אתך אנכי”.
יצחק לא רק ממשיך את אבא שלו, גם לא רק מעמיק את הכיוון שאברהם התחיל, הוא גם צובע את הדברים בגוון משלו. אחרי אברהם, ה’עולה החדש’, יצחק הצבר, יהפוך את ישראל להיות המולדת שלנו, כך שלימים יעקב יוכל להיות ה’תושב החוזר’ ל’ארץ מולדתו’.