פֻּשׁ_שבוע לפרשת תזריע-מצורע

יש סיבה שחז”ל, ופרשנים רבים אחרים, קשרו בין הצרעת לבין חטאים או בעיות מוסריות. הסיבה היא שהצרעת תמיד מופיעה בתנ”ך עם מסר ביקורתי למצורע. כך נענש משה (גם אם באופן זמני) כשסרב לשליחות לפרעה, נענשה מרים כשזלזלה באחיה, נצטרע עוזיה כשגבה ליבו עד להשחית, קיבל גיחזי את צרעת נעמן (שר הצבא המהולל שהחזיק מעצמו מאוד) כשזלזל בנביא ובמסר שניסה להנחיל. גם אצל ארבעת המצורעים בפרשתנו ניתן לראות את האגואיזם הראשוני, של לקיחת שלל ארם לעצמם, לפני שהם נזכרים לדאוג גם לאנשים אחרים. ולוואי שנתרפאו מצרעתם בעקבות זאת.
בעקבות כל הסיפור, ברור לנו יותר שהצרעת קשורה למסר א-להי, כשדיני טומאת הצרעת נראים כחלק מהעונש עצמו – ריחוק מהמחנה, הדרישה להצהיר על עצמם כטמאים, והצורך לעבור תהליך ארוך כדי לחזור למחנה וכדי להחזור אל ה’.
הרמב”ם מציע שגם בתוך דיני צרעת אפשר לזהות תהליך, כאשר אם אדם חוטא קודם הוא יקבל צרעת הבית, אם לא יתקן דרכיו, זה יעבור על הבגד, ואם עדיין יעמוד בסורו, זה יגיע לגופו ממש. אפשר היה להציע גם כיוון הפוך, שבתחילה האדם עצמו נפגע, ויכול לעבור את התהליך באופן אישי, ורק במקרים שלא עוזר, הבית יפגע וקלונו יתגלה כלפי חוץ (וכך סדר הדברים בתורה).
אך מעבר לכך, נראה שהתורה עצמה רומזת לרעיון דומה אבל באופן מעט שונה. שנים מנגעי הצרעת לא מתחילים כצרעת אלא מתפתחים מתוך פגעים אחרים – מתוך שחין או מתוך כויה. ייתכן שההתפתחות היא חסרת משמעות, אך יתכן שמתוך השחין יגיעו לנגע צרעת. אפשר שהתורה מציעה כאן שאין צורך לחכות לנגע ‘על-טבעי’ היוצא מגדר הרגיל של צרעת, כדי להבין את הרמז ולהתחיל תהליך של תיקון. כל שחין וכל כויה יכולים להפוך להזדמנות לבחינה עצמית לשיפור, לפני הנגעים הברורים יותר. המסרים משמים יכולים להגיע בצורות שונות, וכדאי לפתור את הבעיות כשהן עוד קטנות.
בימים אלו רבים הופכים ל”מזהי תהליכים”, יודעים להסתכל אחורה ולזהות את הניצנים של קטסטרופות העתידות להפציע. מעטים ידעו גם לעשות זאת ביחס לעצמם, לזהות נקודות של הדרדרות, ואולי אפילו לעצור אותה לפני הזמן.