פֻּשׁ_שבוע לפרשת תצווה

בפרשת השבוע משה מצטווה להכשיר את הכהנים לעבודתם. הפעולות שמוזכרות הן: “להקריב… לכהן”, “והלבשת”, “ומשחת” “ומלאת את ידם” “וקידשת אותם לכהנו לי”. חלק מן הפעולות נעשות על הכהנים באופן פסיבי – והם מולבשים והם נמשחים בידי משה. בפעילות הזאת משה פועל באופן אקטיבי כדי לקדש אותם. גם “ומלאת את ידם” היא פעולה שמשה עושה עבורם. בפועל הם נהיים בכך קדושים, ואז הם יכולים להפוך להיות אקטיביים ולהתחיל בעצמם לכהן.
גם את המזבח משה מקדש באמצעות הפעילות היומיומית שנעשית על גביו: “וְחִטֵּאתָ עַל הַמִּזְבֵּחַ בְּכַפֶּרְךָ עָלָיו וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ”. בחלק מן המקרים משתמע שהשורש כפ”ר פירושו כיסוי, כמו הכפורת המכסה את ארון העדות. כך גם המזבח מכופר, או מכוסה, כמו הכהנים המולבשים, גם הוא נמשח וגם הוא מתקדש באופן פסיבי על ידי הקרבנות המוקרבים עליו.
בהמשך התנ”ך אנחנו נמצא את הפועל חנ”ך גם ביחס למזבח (בבמדבר ז’), כמו גם ביחס לבית (דברים כ’) ולבית ה’ (מל”א ח’), אבל גם ביחס לאדם: “חנך לנער על פי דרכו”. החניכה היא ההכשרה וההקדשה של דבר לצורך יעוד מסוים, ופעולת החינוך שייכת הן ביחס למזבח ולבית שמוקדשים ליעודם והן לאנשים המוכשרים לתפקידם.
כמובן, יש הבדל בין השנים. כי המזבח והבית הם אכן פסיביים, ויעודם יישמר מכח האנרציה ומהבחירה של אנשים אחרים. אבל האדם יבחר האם להמשיך ביעודו. וכך המשך הפסוק “גם כי יזקין לא יסור ממנה”, כי הדבר הזה לא ברור. בחינוך אנשים, ישנה בחירה מתמדת האם להמשיך בכיוון או לא. בשלב שהם הופכים מפסיביים לאקטיבייים נשארת אצלם הבחירה כיצד להמשיך.
וכך בפרשתנו, מתוארת רק פעולת ההקדשה של הכהנים, כאשר הם פסיביים למדי. הפרשה תחזור בספר ויקרא, ושם יצטרף תיאור היום השמיני, שבו הכהנים מתחילים את דרכם העצמאית. ושם נגלה את השבילים המתפצלים בין מי שממשיך בתפקיד אליו נמשח, לבין מי שהולך בדרך עצמאית, בין מי שבוחר להיות כוהן לה’ לבין מי שבוחר באש זרה.