פֻּשׁ_שבוע לפרשת תרומה

שני מושגים עיקריים חוזרים על עצמם במלאכת בניית מקום לה’ בספר שמות –משכן (העדות) ואהל מועד.
הביטוי שחוזר רבות בפרשתנו הוא ‘משכן’, לו נוסף התואר ‘העדות’ בפרשת פקודי. הוא מסמל את המבנה שמשה מצווה לבנות, שבתוכו ישימו את ‘ארון העדות’, כאשר העדות המדוברת הם ‘לוחות העדות’ שמשה יקבל כשירד מהר סיני. לדעת פרשנים רבים הלוחות (והתורה בכלל) הם עדות לברית שבין ה’ לישראל, הם גם מעידים בבני ישראל ומזהירים אותם לקיים את המצוות. אפשר להוסיף שהם גם עדות לחיבור בין שמים לארץ, שכן הם החפץ היחיד במשכן שעשוי בידי שמים (כולו בלוחות ראשונים וחלקו בלוחות שניים). הם העדות לאפשרות של שכינת א-להים בתוך הארץ.
אהל מועד נקרא על שם “ונועדתי לך שם”. אמנם המפגש הזה בין שמים לארץ נעשה על ארון העדות, אבל הוא מסמל את ההיבט של מועד שבמקום הזה. מועד הוא גם מפגש וגם זמן (כמו גם במילה הלועזית ‘דייט’). ההתוועדות, או המפגש, היא בהגדרה דבר תחום בזמן. כפי שעולה מפרשת כי תשא, אהל מועד יכול להיות גם אהל שמקים משה, שם הוא נפגש עם ה’.
למעשה, לא רק הדיבור הא-להי למשה ממוקם ב”אהל מועד”, אלא גם כל פעולות העבודה של הכהנים ושל ישראל מתוארות כנעשות ב”אהל מועד”, שכן המפגש הוא דו-צדדי. דבר ה’ (והתגלותו בענן) יורד מלמעלה, ועבודת בני ישראל מגיעה מלמטה. אבל שניהם מייצגים את המועד, את המפגש שתחום בזמן, גם אם הוא חוזר על עצמו.
התורה מתארת לנו שבמקום המוקדש לה’ יהיה משכן (העדות) ועליו פרוס אהל, שנקרא אהל מועד. כאשר האהל למעשה “רוכב” על התשתית של משכן העדות. בכך, המשכן מייצג את מקום לוחות העדות, אבל גם את היסוד הקבוע במקדש, ואהל מועד מייצג את היסוד הדינמי במקדש. לכן הכלים הם גם כלי המשכן, בהיותם קבועים, אבל גם חלק מאהל מועד, כיון שהעבודה שבהם מתחדשת.
כשם שכדי לבנות מקום לה’ נדרשות גם תרומות שמבטאות את נדבת הלב, וגם מס קבוע ומוגדר שמבטאות חובה תמידית (מחצית השקל), כך עבודת ה’ כוללת יסוד קבוע ויציב של נוכחות א-להית במבנה אנושי, יחד עם יסוד דינמי של מפגש בזמן בין א-ל ואדם.
גם בעולם ללא מקדש, ראוי שניתן את דעתנו ליסודות הקבועים במערכות היחסים שלנו – עם משפחותינו, קהילותינו, עמנו, ומעל לכולם – א-להינו. יחד עם היסודות הקבועים והיציבים, שהם התשתית לכל מערכת יחסים, נזכור את המקום של נדבת הלב, של הספונטניות ושל ההתחדשות וההתפעלות כל פעם מחדש.