פֻּשׁ_שבוע לפרשת בהר-בחוקותי

ישנם דברים שביום יום אנו נוטים להתעלם או לשכוח מהם. השגרה הברוכה מכניסה אותנו לתלם מסוים, בו אנחנו עסוקים בכאן ועכשיו, ולפעמים שוכחים את התמונה המלאה. מפעם לפעם מגיע “סבב” שמזכיר לנו מי אנחנו, איפה אנחנו חיים, ומה זה דורש מאיתנו.
למעשה, גם הפרשה בנויה כך. פרשת בהר צופה את הכניסה לארץ, את ההשתקעות איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואת “החיים עצמם”. אבל היא גם מעמידה לנו תזכורות, סבבים אם תרצו, לסיפור הגדול של הישיבה בארץ. פעם בשבע שנים ניתן לאדמה לשבות. כך נזכור שיש עוד אנשים בעולם (“ואכלו אביוני עמך”), שהאדמה היא לא באמת שלנו (“ושבתה הארץ שבת לה'”), ושיש קדושה בעולם.
סבב “גדול” יותר מושלם פעם בחמישים שנה. אז אנחנו מקבלים תזכורת לאותם הדברים, אך נוספים לכך דברים נוספים: סדר ארצי מכוון מראש המחולק לפי שבטים על פי “מקומות קבועים” שה’ קבע מראש.
הסבבים הללו לא אמורים לנחות עלינו במפתיע, ומלבד המסר החזק שמגיע עת חלה השמיטה או שנת היובל, הזמנים הללו אמורים לייצר תודעה גם בשאר הזמן, ואף להשפיע על ההתנהלות היומיומית. שנת השמיטה דורשת הערכות מראש לאיסוף הברכה שתגיע בשנה השישית (מעין “תבואת משנה”) וגם דורשת המון אמונה בה’ שאכן הברכה הזאת תגיע ושנצלח את השנה השביעית.
שנת היובל אמורה להשפיע על ההתנהלות הכלכלית של קניית ומכירת שדות (ולמעשה, תבואות) לכל אורך 49 השנים האחרות. היא גם אמורה לייצר תודעת אחריות שבטית, כאשר אנשי השבט נדרשים לגאול את הקרקעות שקרוביהם נאלצו למכור.
ואם כן, השמיטה והיובל מייצרים תודעה כלפי שמיא שהארץ לה’, וגם אם הוא נתנה לנו, הוא סידר את הארץ באופן מכוון ומחושב, והוא דורש שגם ניתן לארץ הזאת לשבות. אך התודעה היא גם חברתית – לזכור את חסרי האדמות ולחשוב כיצד ניתן לעזור להם לאורך כל השנים, מחד,וגם לזכור את הנאמנות השבטית והזהות שקשורה גם לאדמה שנוחלים, כאשר הסדר הארצי מהווה מעין מרכבה לשכינה ומאפשרת את ההתגלות.