פֻּשׁ_שבוע לפרשת בא

במהלך המשא ומתן של משה מול פרעה מתבררים ההבדלים ביניהם בכל הנוגע לעבודת ה’. בעוד פרעה ינסה להכפיף את המושגים שלו של עבודת הא-ל על עם העבדים שברשותו, משה יביא את בשורת עבודת ה’ לעולם, שעומדת על אותם שלשה דברים – המקום, האנשים והקרבן.
כאשר פרעה יקרא כנגד משה (שמות ח’ כא): “לְכוּ זִבְחוּ לֵא-לֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ”, משה עונה עניינית שזה לא רעיון טוב לזבוח את תועבת מצרים לעיניהם (אם כי בהמשך, זה בדיוק מה שיעשו עם קרבן הפסח), וקובע (פסוק כג): “דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר וְזָבַחְנוּ לַה’ אֱ-לֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר יֹאמַר אֵלֵינוּ”. ה’ הוא שיבחר את המקום ולא פרעה (וגם לא עם ישראל).
כאשר פרעה שואל (שמות י’ ח): “לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה’ אֱ-לֹהֵיכֶם, מִי וָמִי הַהֹלְכִים?”, מתוך תפיסה שרק גברים אמורים לעבוד את הא-ל (פסוק יא): “לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה’ כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים”, משה מתעקש (פסוק ט): “וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג ה’ לָנוּ”. אמנם לימים, באמת הדרישה לעלות לרגל תהיה דווקא של הגברים (“יראה כל זכורך”), אבל העקרון קובע – שה’ הוא שיקבע “מי ומי ההולכים”.
וכאשר פרעה בכל זאת מנסה בכוחותיו האחרונים לטעון (פסוק כד), שבני ישראל יקחו רק חלק מבעלי החיים שלהם: “וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה’ רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם”, משה משיב (כה-כו): “וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת וְעָשִׂינוּ לַה’ אֱ-לֹהֵינוּ. וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת ה’ אֱ-לֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד אֶת ה’ עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה”.
הבסיס לעבודת ה’ הוא ההבנה שאת כללי המשחק קובע ה’, וכשבאים לעבוד אותו – אנחנו באים לרצון לפניו. הרצון שלנו להקריב ולהתקרב, יוגדר באמצעות הרצון שלו ויוכפף אליו.