פֻּשׁ_שבוע לפרשת בהעלותך

רבים בציבור גדלו על האמירה ש”התורה קדמה לעולם”. בין אם לפי הנוסח של הזוהר “התסכל באורייתא וברא עלמא” ובין אם בניסוח של מדרש בראשית רבה, שהתורה היא התכנית האדריכלית שלפיה הקב”ה יצר את העולם. הרעיון הזה קוסם לנו מכיוון שהוא מעיד על הנצחיות של התורה והעובדה שהתורה בלתי משתנה.
אבל למרות ההצהרה העקרונית, התורה מספרת סיפור אחר. שני סיפורים בספר במדבר, האחד בפרשתנו, כביכול מספרים על שינויים בתורה. בעקבות בקשת הטמאים, נוספו דיני פסח שני לתורה. ובעקבות בקשת בנות צלפחד גילינו את חוקי ירושת הבת במקרה שאין בנים. הסיפור לא נגמר שם, וכשבני מנשה מערערים ומציגים את הבעיות שנובעות מהשינוי הזה, נוסף דין נוסף שמי שיורשת נחלה צריכה להתחתן עם בן השבט.
כשמעיינים במקומות נוספים בתורה התחושה מתחזקת שחוקים מסוימים מהווים תגובה לאירועים שונים שקרו – האיסור לכוהנים לשתות יין בעקבות חטא נדב ואביהוא, והציווי על הציצית שנועד כדי ש”לא תתורו אחרי לבבכם” וכו’, מיד אחרי חטא התרים את הארץ. פרשנים רבים אף רואים בציווי על המשכן ובבחירת הכוהנים בני לוי תגובות לחטא העגל.
המחזיקים בעמדה שהתורה קדמה לעולם והיא בלתי משתנה, יגידו שגם השינויים הללו היו ידועים וצפויים מראש, אך ה’ חיכה לבקשה שתגיע כדי לגלות את הדינים הללו לעולם: “מגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב”.
אחרים ידגישו את הנצחיות של התורה דווקא בכך שהיא מקיימת דיאלוג עם העולם. הגמישות שהקב”ה טבע בתורה, נועדה לשמר את עקרונות היסוד של התורה, אבל מאפשרת לקב”ה בתורה שבכתב (ואולי גם לחכמים בתורה שבעל פה) למצוא את היישום הנכון של הפרטים לפי המציאות שמתעוררת ובעקבות הצורך הרוחני של העם.
גם מי שמחזיק בעמדה שהתורה בלתי משתנה יצטרך לשים לב שהתורה מציגה את עצמה כך שהיא מקיימת דו שיח עם האדם ועם העולם. גם אם כל התיקונים והשינויים, וכל החוקים היו ידועים מראש, ורק “חיכו” לזמן הנכון כדי להתגלות, ניתן ללמוד שלקב”ה חשוב להציג את התורה ככזו שמהווה מענה לצרכים הרוחניים והפיזיים של העם. גם אם לא כולם יסכימו שהתורה היתה יכולה להשתנות (עד שלב החתימה שלה) יכולים להסכים שיש כאן ממד חינוכי של התורה – לא להציג את כל החוקים בבת אחת, ולדאוג שהחוקים יראו ויובנו כמתאימים לצרכים של בני האדם.