פֻּשׁ_שבוע לפרשת בלק

אנחנו נוטים לחשוב שאנשים ש”מבינים אנשים” הם אנשים טובים יותר, נחמדים יותר, מוסריים יותר. ואנחנו נוטים לחשוב שאנשים רוחניים, שקרובים לא-להים יהיו אנשי חסד ואמת, אוהבי א-להים ואוהבי אדם.
פרשת השבוע מפגישה אותנו עם בלעם, שהוא האנטיתזה לאינטואיציה הזאת. בלעם קרוב לא-להים, ולכן חושב שהוא יכול להגיד לא-להים מה לעשות, ולנצל את הקרבה הזאת לרעה. את הקשר עם א-להים הוא ינצל כדי לנסות להשפיע עליו לעשות את רצונו. בתחילה התחושה היא שבלעם מתבדה והוא לא מכיר את א-להים כל כך טוב.
בלעם ככל הנראה גם מבין אנשים, אבל זה רק גורם לכך שהוא מבין גם את החולשות שלהם. הוא לא חף מחולשות בעצמו – רדיפת כבוד ועושר, וגם כעס מזדמן. חולשות אנושיות יש לכולנו. אבל ההבנה של בלעם את נפש האדם הובילה אותו לייעץ איך “להפיל” את ישראל. בהמשך הספר נגלה שבנות מדין שבאו להחטיא את בני ישראל הגיעו בעצם בלעם. כשבלעם זיהה את חולשת בני ישראל מול בנות מואב, הוא כבר גייס נשים ממדין להשלים את המלאכה.
נראה שבשלב הזה בלעם גם הגיע להבנה גדולה יותר של ה’ א-להי ישראל. לא הקורבנות ולא המזבחות הם מה שמעניינים אותו, אלא שמירת הברית, הנאמנות לתורה ולמצוות ולזהות הלאומית. אבל ההבנה הזאת לא מובילה לשמיעה בקול ה’, אלא לפגיעה בישראל באמצעות הידע הנצבר.
בסופו של יום, גם תכונות חיוביות – קשר עם א-להים והבנה של בני אדם – אפשר לנצל לרעה. הבחירה החופשית של האדם יכולה להעלות אותו מעלה מעלה, ובאותה מידה להפוך את האדם לרשע ומוקע.