פֻּשׁ_שבוע לפרשת דברים

כשאנחנו נתקלים באנשים שמפחדים לעשות דבר מה אפשר להגיב בצורות שונות: אפשר לכעוס, אפשר לוותר, אפשר להבין ואפשר לעזור להתמודד. בין היתר, הדבר תלוי בהקשר של הדברים.
בספר במדבר, בפרשת שלח-לך, גילינו שכשבני ישראל פחדו מהכניסה לארץ בעקבות דברי המרגלים, הם גם התמרדו נגד ה’ וביטלו הן את הניסים הגלוים שראו עד כה והן את הזכות שבעצם היציאה ממצרים. בגלל התגובות הללו שנלוו לפחד, התגובה הא-להית היתה של כעס (וענישה), וגם של וויתור. מפחדים להיכנס לארץ? לא צריך. אפשר גם להישאר במדבר.
אבל בפרשת דברים, עם דור אחר, התגובה וההתמודדות עם הפחד מפני הענקים והערים הגדולות והבצורות בשמים הן אחרות. משה מבין את הפחד, ועוזר להתמודד איתו. קודם כל, הוא מוכיח להם שוב את כוחם של ישראל – בעזרת ה’ – לכבוש עמים גדולים וענקים, את ארץ האמורי ואת ארצו של עוג מלך הבשן האימתני. לצד ההכרה בפחד, משה מנסה להראות לעם, באמצעות דוגמאות ממשיות מההיסטוריה הרחוקה והקרובה, שכל עם שה’ רצה שינחל את ארצו (ואף להוריש ענקים) הצליח לעשות זאת, ועמים שלא היו אמורים לירש חבלי ארץ של עמים אחרים לא הצליחו. על הדרך אנחנו מגלים את השמות השונים של ענקים אלו – רפאים, זמזומים ואחרים, ואנחנו מגלים שבני ישראל לא יזכו לירש את ארצותיהם של אחיהם.
כעת, לקראת הכניסה לארץ, משה לא מבטל את הפחד ולא כועס עליו, אלא מתמודד איתו, באמצעות פניה לשכל ובאמצעות הדוגמה האישית. לאורך כל התנ”ך נגלה שבטחון בה’ יכול להתלוות לפחד, ושוב ושוב נגלה שה’ פונה למנהיגים “אל תירא ואל תחת”, “חזק ואמץ”. המצבים אכן מפחידים, ואנחנו לומדים להתמודד איתם באמצעות אמונה בה’. לשם כך, תמיד עוזר שיש מנהיג שיחזיק את היד ויראה את הדרך.