פֻּשׁ_שבוע לפרשת האזינו

אנחנו אוהבים סדר בחיים – לדעת מי טוב ומי רע, ולדעת שהטוב מגיע לטוב והרע לרע. זה התוכן הכללי של פרשת והיה אם שמוע שאומרים פעמיים ביום – כששומרים את המצוות מגיע טוב, וכשלא מגיע רע. למעשה, גם תפילת ראש השנה מלאה בבקשה הזאת – שהאמת תצא לאור, שצדיקים יראו וישמחו והישרים יעלוזו, בעוד הרשעה כולה כעשן תכלה, כי ה’ יעביר ממשלת זדון מן הארץ.
אבל פרשת האזינו (וגם הנסיון) מלמדים שהעולם לא עובד כך. לאורך התנ”ך כולו אנחנו מגלים שה’ מאריך אפו למרות החטאים, ואנחנו מגלים שה’ מביא לבסוף גאולה, למרות שלא הייתה תשובה. נביאים רבים טענו שלא כדאי לבקש את “יום ה'” ואת השגחתו הגלויה, כי לא בטוח שאנחנו נהיה בצד של הצדיקים. הגמול המיידי הוא אולי משאת נפש, אך כשהוא מגיע – לצד הברכה מגיעה גם הקללה.
פרשת האזינו מלמדת אותנו שגם כשהטוב מגיע הוא לא בהכרח מלמד שאנחנו טובים. מעבר להארכת אף, לה’ יש שיקולים נוספים מדוע לגאול את עמו. אחד המרכזיים שביניהם – חוסר ההבנה של העמים. מכיון שהעמים רואים בנו (או אמורים לראות בנו) את נציגי ה’, פגיעה בעם ישראל פוגעת בשם ה’ בעולם. ולכן ה’ יגאל את עמו, אבל רק בגלל ש”כעס אויב אגור”.
אפשר לקרוא את האזינו ולהתמלא נחמה שה’ לעולם לא יכלה את עמו, והוא עתיד לכלוא את זעמו. אבל כדאי לזכור בקריאת האזינו שהעובדה שהעולם לא פועל רק לפי אמות מידה של אמת וצדק פועל גם לטובתנו, ואם טוב לנו זה לא בהכרח אומר שאנחנו טובים. האם צריך להסתובב תמיד עם רגשות אשם? לאו דווקא. אבל בחינה עצמית תמידית כן, וענווה דתית גם כן. “כי חלק ה’ עמו” אבל עמו גם יודע לעשות רע. ולוואי והטוב יגיע וגם יעיד על כך שהוא “מגיע”.