פֻּשׁ_שבוע לפרשת ואתחנן

לפעמים החלוקה לפרשות מטשטשת את ההבנה של ספר. כך בפרשות השבוע שלנו. בעוד משה מקדיש שני נאומי הקדמה לפני שנכנס לנאום המצוות (שמתחיל בפרשת ראה, וממוסגר על ידי ברית שתערך בהר גריזים והר עיבל), התורה מקדישה לשני הנאומים הללו שלש פרשות. כך שלא תמיד שמים לב שפרשת ואתחנן היא הסוף של נאום אחד (הנאום שעוסק בפחד של בני ישראל מפני הענקים והערים הבצורות בכיבוש הארץ) וההתחלה של הנאום השני (נאום שעוסק באתגרים של בני ישראל כשיכנסו לארץ, ובמיוחד – שכחת ה’ ומצוותיו מחד, והשפעת העמים שמסביב עד כדי עבודה זרה מאידך).
משה בפרשתנו מזכיר את מעמד הר סיני ו”עשרת הדברים” שנאמרו שם. לאיזכור זה כמה מטרות: לזכור את המפגש החד-פעמי עם התגלות ה’, להפנים את העובדה שה’ הוא לא פסל ולא תמונה (בניגוד למה שיפגשו בעוצמה בארץ), ולזכור את מצוות ה’, החל באלו שכתובים על הלוחות.
במסגרת הזאת, מופיעה גם פרשת שמע, שעניינה לשים את הדברים האלה על לבבנו. פרשה זו עמומה מעט – על אלו דברים מדובר? יש שיתרכזו ברמה הבסיסית והמיידית – שה’ א-להינו ה’ אחד, אחרים ירחיבו למצווה לאהוב את ה’ (“ואהבת את ה’ א-להיך… והיו הדברים האלה…”). אחרים יראו כאן רמז לעשרת הדברים שנאמרו בסיני, או לכלל הרעיונות שמשה מדבר עליהם בנאומו. ואפשר להבין מכאן גם חיוב לזכרון כלל דברי ה’, התורה כולה, “בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך”.
דרך פרשת שמע, שנותנת בידינו כלים לזכור עקרונות חשובים (שינון בפה, לבוש על הגוף, כתיבה על הבית), ניתן לעמוד על העומק של התורה בכך שהיא רומזת לכמה רבדים של משמעות בו זמנית. בעוד פרשת שמע מדריכה אותנו לזכור דברים בסיסיים, כל אחד יכול להבין ברמה אחרת, מהם אותם דברים בסיסיים שצריך לזכור – ה’ אחד, אהבת ה’, קיום מצוות, תורה בכלל. כך אדם יכול להבין מכאן שניתן להסתפק בקריאת שמע בוקר וערב, או שצריך למלא כל רגע פנוי ביום בלימוד תורה.