פֻּשׁ_שבוע לפרשת ויגש
הרבנית ד"ר עדינה שטרנברג
כשיעקב בדרכו מצרימה, הוא עוצר בבאר שבע וזובח לא-להי אביו יצחק. שם ה’ נגלה אליו וקובע: “אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם”. ממה חושש יעקב? למה ה’ צריך להרגיע אותו?
לפי חלק מהפרשנים, יעקב מבין שכשהוא יורד מצרימה, גם אם לטובת הרווחה המיידית, הוא מתקדם לקראת השלב הבא בתכנית הא-להית שנתגלתה לאברהם, שכוללת “ועבדום ועינו אותם”. לכן ה’ מבטיח לו “כי לגוי גדול אשימך”, או במילים אחרות – הרעה לא תגיע בימיך. התכנית הא-להית תצא אל הפועל, אבל אתה לא תצטרך לשלם את המחיר.
פרשנים אחרים מתרכזים בפעולה של יעקב לפני דבר ה’, הזביחה לא-להי אביו יצחק. יעקב זוכר שדווקא ליצחק נאמר לא לרדת למצרים בעת רעב, וממילא סביר שהוא חושש שהוא יורד מהארץ ללא סיבה מוצדקת. אם כן, ה’ מודיע לו שאם לאברהם נאמר ללכת “אל הארץ אשר אראך” כדי ש: “ואעשך לגוי גדול”, הפעם יעקב מתבקש לרדת למצרים “כי לגוי גדול אשימך”.
הפחד של יעקב, מחד, ודברי ההרגעה של ה’, מאידך, ממחישים את הדילמה של לומדי תורה לאורך הדורות. מתי נכון להאחז בארץ בכל מחיר ולהתאמץ שלא לצאת ממנה, ומתי נכון להניח לארץ אבותינו לעת עתה, בשביל תקווה רחוקה יותר?
התורה, ודברי הנביאים בהמשך, מעניקים לנו יותר מדגם אחד של התנהגות בכל מצב, החל מדרך הפעולה ביחס לרעב בארץ, ועד הדרך הנכונה להתמודד מול מעצמות איזוריות גדולות – האם לכרות איתן בריתות, להתעלם מקיומן או להלחם בהן. בניגוד לימי האבות, שהיה להם קשר ישיר לדבר ה’, לאורך התנ”ך, ובוודאי בימינו, המסר הא-להי לא תמיד ברור. הפחד לעשות את הדבר ה”לא נכון” מקנן אצל רבים. והשאלה לאיזו תקופה בעבר יש לדמות כל תקופה היא שאלה גדולה ומאתגרת.
כשאנחנו מתפללים ל”א-להי אברהם, א-להי יצחק וא-להי יעקב” אנחנו מנכיחים צורות שונות של עבודת ה’, ודרכים שונות להתמודד עם המציאות. ולוואי שבימינו נשכיל לראות בגוונים השונים של עם ישראל את הדבקות בדרכם של האבות השונים, גם אם כרגע הדרך הזאת שגויה בעינינו, וגם אם נמשיך לדון בשאלה איזה דגם נכון בכל רגע (בהעדר אמירה א-להית מפורשת), נקבל בהבנה את קיומם של הדגמים השונים.