פֻּשׁ_שבוע לפרשת ויצא

סיפור “יציאת” יעקב ובני משפחתו מחרן מטרימה את סיפור יציאת בני ישראל ממצרים. יעקב יוצא ברכוש גדול, אבל כזה שנועד לכך שלא ישלח ריקם. כך גם בני ישראל לא ישלחו ריקם, ויצאו עם כלי כסף וכלי זהב. גם אם בני ישראל שאלו שלא על מנת להחזיר, אפשר להבין מדוע המצרים, כמו לבן, עדיין עשויים לטעון שהכלים כלי והשמלות שמלותי. נשות יעקב יודעות שהרכוש הזה הוא רכוש מוצל, וגם בני ישראל ינצלו את מצרים, כלומר יצילו את רכושם מידי המצרים המנצלים.
כשם שיציאת יעקב מטרימה את יציאת בני ישראל, כך יציאת בני ישראל ממצרים מטרימה את דרישת התורה לדורות. כשאדם ישעבד את ישראל חברו, הוא יצטרך לנהוג עמו – מלכתחילה, כפי שלבן והמצרים נהגו בעל כרחם ובדיעבד. האדם מישראל ידרש לשחרר את חברו מעבדות, ולהעניק לעבד המשתחרר ברכה, כדי שהעבד לא יצא ריקם (דברים ט”ו). תהיה כאן הבנה שהברכה שה’ ברך את בית האדון (כמו גם, להבדיל, את בית לבן ואת ארץ מצרים) הגיעה בזכות העבד. אלא שבניגוד ללבן הארמי ולפרעה המצרי, האדם מישראל ידע להכיר טובה גם לעבדו ולברכו.
הענקת הברכה לעבד, בעת שחרורו גם הופכת אותו מעבד, שעבד עבור הכסף ששולם עבורו בתחילה, לשכיר שעובד לקראת משכורתו. באופן דומה, כשיעקב יקח לעצמו משכורת, הוא יצהיר בכך שהוא לא עבדו של לבן. הבנות הן לא בנותיו של לבן, והצאן הוא לא צאנו של לבן. יעקב, שעבד עבור דברים אלו, הוא אדם חופשי שיכול לצבור רכוש ולבנות משפחה משל עצמו. וכך גם בני ישראל יצאו בתודעה של אנשים שחיים חיי חירות, שבנו עבורם חיים, ולא רק השתעבדו לצרכים של אנשים אחרים.
לפעמים מעשי אבות הם סימן לבנים ביחס לתלאות ולניסים שאבותינו מורישים לנו – שעבוד וגאולה יעברו מבני יעקב לבני ישראל. אך פעמים רבות התורה מלמדת אותנו שמעשי אבות – והקורות שקורים לאבותינו – הם סימן לבנים כיצד להתנהג. לא רק לדרוש מאחרים, ולראות איך ה’ מסובב את העולם לטובתנו, אלא בניית עולם טוב יותר (גם) בעצמנו.