פֻּשׁ_שבוע לפרשת ויקהל-פקודי

אחד החלקים של פרשות ויקהל-פקודי שלא מקבילים לפרשות תרומה-תצווה, הוא החלק האחרון, שבו משה מתבקש “לאכלס” את המשכן – להקים את המשכן, להכניס את הארון ולשים את הפרוכת, להכניס את השולחן ולשים עליו לחם, להכניס את המנורה ולהעלות את נרותיה, להציב את מזבח הקטורת, ואת המסך, ולהקים את מזבח העולה ואת המסך לחצר, להעמיד את הכיור ולמלא במים.
בתוך הרשימה הזאת יש שלשה כלים שלא רק מעמידים, אלא אמורים כבר “להשמיש” – השולחן (ששמים עליו לחם), המנורה (שמדליקים בה את הנרות) והכיור (שממלאים במים). זה נראה שה”ריהוט” כשלעצמו לא מספיק, אלא הוא צריך גם להיות מוכן “לשימוש”.
אבל כשמשה מקיים את דבר ה’ מופיעים שלשה דברים שלא הופיעו קודם – הוא מכניס את העדות לארון ומכסה בכפורת (יש להניח שזו היתה הכוונה, אך זה לא נאמר במפורש), הוא מקטיר קטורת על מזבח הזהב, ומעלה עולה ומנחה על מזבח הנחושת. בכולם נאמר שעשה כאשר צווה על ידי ה’. ייתכן שהוא הבין כך מהציווי, וייתכן שזה כבר התחיל את העשיה של ימי המילואים. בכל מקרה, מהתיאור עצמו נראה פער מסוים בין הציווי לבין תיאור העשיה.
ניתן לראות את בניית המשכן כאמצעי להשראת השכינה מחד ולעבודת ה’ מאידך. לשם כך, צריך קודם כל לבנות בית ולרהט אותו (כולל העמדת הלחם, הנרות והמים במקומם). היינו יכולים לחשוב שהכנסת לוחות העדות לארון תסמל את היעוד של הבית כהשראת שכינה, והקרבת הקורבנות תסמל את היעוד של עבודת ה’.
אבל משה מצמיד את שני הדברים הללו לרשימה שעוסקת בהכנת המבנה. נראה שמשה מבין שהכנסת הלוחות של ה’, יחד עם העלאת הקורבנות של משה והעם, היא לא רק התוכן של הבית, אלא ממש חלק מהתשתית. התשתית לשיח שיתקיים באוהל מועד בין ה’ לבין ישראל היא הנתינה ההדדית שהופכת ל”חלק מהריהוט” של הבית. הנתינה ההדדית היא לא רק היעוד של המשכן, אלא הבסיס שלו.
כשם שמשה מבין שהנתינה היא הבסיס של הבית, הוא גם מבטא את ההבנה שההדדיות (המוגבלת, אמנם) היא גם חלק מתשתית מערכת היחסים שבינינו לבין הקב”ה. הם נותן משלו, ואנחנו נותנים משלנו. ואז, כביכול, אם זכו “שכינה ביניהם”.