פֻּשׁ_שבוע לפרשת וירא

רבים רגילים להנגיד בין העמידה הנחרצת של אברהם מול הקב”ה כדי להגן על אנשי סדום לעומת השתיקה שלו בסיפור של עקידת יצחק. בשבת האחרונה בבית הכנסת מי שאמר דבר תורה הסב את תשומת לבי, שזו בעצם לא הפעם הראשונה שאברהם אבינו נלחם עבור סדום. גם בפרשה הקודמת אברהם נלחם עבור סדום, לא רק בפיו אלא בגופו ממש.
אולי אפשר לומר שאת יצחק אברהם קיבל במתנה. בסופו של דבר, הילדים שלנו הם משמיים, ובסיפור לידת יצחק הדברים ברורים יותר. ה’ נתן וה’ גם יקח ו- עם כל הקושי – יהי שם ה’ מבורך. אבל עבור סדום אברהם נלחם. הוא לא ייסד את סדום, ובוודאי לא הסכים עם דרכה הרוחנית והמוסרית. אבל הוא נלחם עבורם, גם אם רק כחלק מהמלחמה שלו עבור לוט.
כשנלחמים בפועל, באופן פיזי ממש, תוך סכנת נפשות ברורה ומיידית, עבור אחרים, אי אפשר שלא להרגיש כלפיהם רגש חיובי כלשהו. ההשקעה הפיזית הופכת להשקעה רגשית. זה נכון במערכות יחסים ברמה המשפחתית והחברית, אבל גם נכון במערכות יחסים בין אנשים שונים ממש. אברם נלחם עבור סדום עוד לפני שה’ נתן לו את התפקיד של “אב המון הגוים”, ואפשר שהדאגה הזו ללוט אחיו ולאנשי סדום תרמה להענקת השם המחודש. אבל אברהם ממשיך במחויבות הזאת לסדום, גם כשברור שהעולם שלהם רחוק משלו. בסופו של דבר, ה’ מכריע ומוכיח שאין לאנשי סדום זכות קיום, כי אנשים טובים לא הצליחו לקום מתוכה או לשרוד בתוכה, ולחברה כזאת אין זכות קיום. אבל על הדרך, ה’ מלמד אותנו שכשנלחמים עבור אחרים ברמה הפיזית, גם מצליחים להלחם עבורם ולחפש את הטוב שבהם ברמה הרוחנית.
בימים אלו עם ישראל נלחם כתף אל כתף – בחזית ובעורף – מול חברה שנראה שבתוכה לא קמו או לא שרדו אנשים טובים. נתפלל שימים אלו ילמדו אותנו לראות זה את זה בעין טובה יותר, לחפש את מעלות חברינו ולא את חסרונם.