פֻּשׁ_שבוע לפרשת וישב

ניתן לראות ביוסף את ממשיכו של אברהם אבינו. אברהם אבינו מיקד את עבודת ה’ בשני תחומים מרכזיים – קריאה בשם ה’, ו”לעשות צדקה ומשפט”. לכן בכל מקום הוא בונה מזבח וקורא בשם ה’, ולכן הוא משוכנע שאם אין יראת א-להים במקום הזה אז “והרגוני על דבר אשתי”.
החיים של יצחק ויעקב מלאים מאבקים, וברור שלכל אורך הדרך הם מקיימים את דבר ה’ והוא מלווה אותם. אבל את השילוב בין נשיאת שם שמים לבין הדגשה יתירה על צדקה ומשפט, ניתן למצוא שוב בעיקר אצל יוסף.
בכל מקום אליו יוסף פונה הוא מדגיש שה’ הוא שנותן לו את ההצלחה: “וירא אדוניו כי ה’ אתו וכל אשר הוא עושה ה’ מצליח בידו” וכן בבית הסוהר. אפשר להניח שיוסף הוא שהאיר את עיניו של פוטיפר ושל שר בית הסוהר לכך שההצלחה שלו מאת ה’, כמו שהוא מדגיש בדבריו לשר האופים ושר המשקים.
יוסף מסרב לחטוא עם אשת פוטיפר, ובכך עומד באמות הצדק והמשפטף כשהוא מדגיש את ההיבט המוסרי בסירוב שלו: “ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך באשר את אשתו”. באותו זמן הוא קושר זאת ליראת הא-להים שלו: “ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לא-להים”. ה’צדקה ומשפט’ של יוסף, כמו של אברהם, לא מתרכזים רק בעשיית הנכון ואי סטיה מהצדק, אלא יש בהם גם את ה’צדקה’ (לפי מובנה בלשון חז”ל) שעניינה חסד. גם אברהם וגם יוסף פונים לאנשים בצרה – הולכי דרכים וחולמים זועפים – ומציעים להם עזרה.
את התכונות הללו ראינו אצל אברהם, אבל פחות ביצחק, וביעקב אף ראינו סטיות ממה שנדמה לנו כמשפט וצדקה. סביר שאצל יעקב הדבר נבע מהתודעה (של רבקה או שלו) שהבחירות של יעקב ישפיעו על השאלה מי יהיה הראש של העם הנבחר, והן חורגות מגדר הכאן והעכשיו. אבל במעבר לדור הבא, לדור שכולו נבחר, המטרה כבר לא מקדשת את האמצעים. צריך לחזור לאמות מידה של משפט וצדקה וקריאה בשם ה’, בלי קשר לתוצאה, ואפילו במחיר של כניסה לבית הסוהר. גם אם יוסף מרגיש שהוא נדחה מבית אביו, עדיין נראה אותו מקפיד על קריאה בשם ה’ ועל צדקה ומשפט. כבני בניהם נמשיך לקרוא בשם ה’ לצד הדאגה לחברה צודקת שעושה משפט.