פֻּשׁ_שבוע לפרשת וישלח - מתן - מכון תורני לנשים
מתן
חזרה למתן מקוון

פֻּשׁ_שבוע לפרשת וישלח

הרבנית ד"ר עדינה שטרנברג

מי שקורא על לקיחת השלל של בני יעקב לאחר המלחמה בשכם עשוי להרגיש טעם לפגם. לקיחת השלל רומזת לכך שהמניעים למלחמה בשכם לא היו טהורים בלבד – “הכזונה יעשה את אחותנו” – אלא גם למען מטרות רווח. במלחמה בעיר הנידחת והמלחמה בעמלק בימי שאול ובשושן בימי מרדכי ואסתר, הדרישה המוסרית של התורה היא “ובביזה לא שלחו את ידם”, ואילו כאן “ויבזו את העיר”. זוהי נקודה אחת שמאירה את מעשיהם של שמעון ולוי באור שלילי.
אך ניתן להתייחס לדברים באופן מעט אחר. התורה מתירה לקחת שלל במלחמה הכיבוש בעמי כנען (וגם בעמים מסביב). התורה מבחינה בין מלחמת דת “טהורה” למלחמת כיבוש, שהיא גם מלחמת מצווה, שם התורה מתירה לצד השגת הקרקע, גם לקיחת רכוש. לאור דברים אלו, ניתן להציע שכאשר שמעון ולוי לוקחים מהשלל של שכם, הם לא עושים זאת מתאוות בצע, אלא מתוך הבנה שהם התחילו במלחמה הכיבוש של ארץ ישראל. מצויידים בהבטחת ה’ לאברהם “לזרעך אתן את הארץ הזאת”, ובהצדקה המוסרית שאנשי שכם איבדו את זכותם על הארץ, שמעון ולוי באים לכבוש ולנחול את אותה הארץ.
אבל יעקב, רוח אחרת עמו. כשהוא מגיע לארץ, הוא קונה חלקת אדמה. הוא לא מניח שיש לו בעלות על הארץ הזאת, ומבין ש”לא שלם עון האמורי עד הנה”. עד שלא יקבל ציווי א-להי לכבוש את הארץ, הוא יקנה אותה בדרכים מקובלות, שעל אחר שעל. כמו אברהם, גם הוא ישלם כסף מלא עבור חלקת אדמה, באותה אדמה שה’ הבטיח לו. מבחינתו, מי שכבש את הקרקע בדרכים אלימות, לפני הצו הא-להי, לא יזכה לנחלה, גם כשהצו הזה בוא יבוא.
לאורך הדורות שני הדגמים הללו – של יעקב, שמבין שיש לקנות את הארץ, ולקבלה באופן מוסכם, ושל בני יעקב, שסבורים שיש לכבוש את המובטח לנו – חוזרים. בימי יהושע כבשו את הארץ בכח הזרוע (על פי צו א-להי), אבל בימי שיבת ציון, היהודים חזרו ארצה ברשות העמים שמסביב. בשיבת ציון של ימינו, ממשיכה המחלוקת של יעקב עם שמעון ולוי, בשאלה האם אנחנו חזרנו לדורו של יהושע, וניקח את הארץ הזאת בכח הזרוע, או שחזרנו לימי עזרא ונחמיה, ונקבל את הארץ הזאת בכח הדיפלומטיה.
זיהוי מקורות ההשראה לשני צידי המחלוקת משמעותית מאוד בעידן של מחלוקות שקורעות את העם. יש כאן מחלוקת מסוימת על המציאות, אבל גם יניקה מהקולות השונים הקיימים במקורותינו, שם שתי דרכי הפעולה מתועדות ומבוססות. היכולת לזהות את הבסיס המשותף ואת אפשרויות הפרשנות השונות, חשובות לצורך המשך הדיון והכבוד לצד השני.
ואמנם, לעתים, כמו במאבק מול צרי יהודה ובנימין בימי שיבת ציון, צריך להמשיך להלחם על הארץ הזאת, ועל הזכות לחיות, להתקיים ולהתפתח בה, גם בתקופה שבה השיבה לארץ נעשתה בהסכמת האומות. בימים אלו, לוואי שנצליח לזכור את המקורות המשותפים ואת ברית הגורל שלנו, כדי לצאת חזקים ומחוזקים, וגם מאוחדים.

הרבנית ד

הרבנית ד"ר עדינה שטרנברג

בעלת תואר ראשון במקרא מהאוניברסיטה העברית, ותואר שני ושלישי בתלמוד מאוניברסיטת בר-אילן. בוגרת לינדנבאום, מגדל עז, חברותא, ותוכנית כתבוני והמכון התלמודי העיוני של מתן. מלמדת במתן ובמכללות אורות ואפרתה תנ"ך ותושב"ע. אמא לחמישה וגרה באדם (גבע בנימין)