פֻּשׁ_שבוע לפרשת חקת

סיפור חטא מי מריבה מציף בפנינו פעם את המושגים של קידוש השם. אנחנו רגילים לשים לב שמשה ואהרן נענשו “יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל”. חוסר הבעת האמונה (או הבעת חוסר האמונה) של משה ואהרן פגעה באפשרות של השם להתקדש בקרב בני ישראל. ומכאן משמע שה’ נקדש בקרב בני ישראל על ידי הבעת אמונה. של עמו או נציגיהם. כך בויקרא כ”ב קידוש השם נעשה באמצעות קיום המצוות: “ושמרתם מצותי ועשיתם אותם אני ה’. ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה’ מקדשכם”. קיום מצוות, קבלת מרות, הבעת אמונה, הם כולם מרכיבים חשובים בקידוש השם, ולכאורה החסרון שלהם בסיפור מי מריבה גרם לכך ששם ה’ לא יתקדש.
אלא שבפסוקים הבאים נאמר: “המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל ה’ ויקדש בם”. אז שם ה’ נקדש או לא?
ניתן לראות שבתורה האחריות על קידוש שם ה’ מתחלק בין ה’ לבין העם. ה’ מקדש את שמו ומביא להבעת כבוד לעיני הגוים – “ואכבדה בפרעה”. הוא עושה זאת באמצעות ניסים ובאמצעות מעמדו של עם ישראל (ולכן אם עם ישראל ימות במדבר שם ה’ יתחלל, ומה יגידו הגוים?). אבל בני ישראל מקדשים את שם ה’ במסגרת עם ישראל על ידי קיום מצוות והבעת אמונה. מה קורה כשבני ישראל לא מקדשים את שם ה’, הוא “נאלץ” לעשות זאת בעצמו, על ידי הענשת החוטאים: “בקרובי אקדש, ועל פני כל העם אכבד” כפי שנאמר ביחס לבני אהרן.
גם כאן, כאשר משה ואהרן הביעו חוסר אמונה בה’ (או לא הביעו מספיק אמונה בו), ה’ מעניש אותם, ובכך הוא מקדש את שמו בעצמו.
אמנם הדבר הזה מייצר מלכוד במערכת – אם בני ישראל חיללו את שם ה’ יותר מדי באמצעות חטאיהם, ה’ נאלץ לקדש את שמו על ידי הענשתם, אבל אז שמו מתחלל לעיני הגוים, כי מעמדו של עם ישראל יורד…
בתקופת חז”ל, לאחר שכבר נגזרה גלות, עם ישראל לוקח על עצמו את התפקיד לקדש את שם ה’ לעיני הגוים, באמצעות מסירות נפש על המצוות, גם כלפי העמים שמסביב. כשאנחנו לא מקדשים את שם ה’ בקרב ישראל, ה’ עושה זאת. וכשבגללנו שם ה’ לא מתקדש לעיני העמים, אנחנו נכנסים ולוקחים אחריות.
אשרינו שזכינו לחיות בדור ששוב שם ה’ מתחיל להתגדל באמצעות מעמדו של עם ישראל וניסי החזרה לארץ, ולוואי שנשכיל לקדש את שמו גם דרך קיום תורה ומצוות.