פֻּשׁ_שבוע לפרשת חיי שרה

התורה מספרת שיצחק הביא את רבקה לאהל של שרה אמו. חז”ל דרשו מכאן שהמאפיינים של הבית של שרה המשיכו באהלה של רבקה: כל עוד שרה שהתה באוהל היה הנר דולק מערב שבת לערב שבת, היתה ברכה בעיסה והענן שכן על האוהל. בהמשך המאפיינים הללו המשיכו גם אצל רבקה. אצל אנשים רבים הדברים הללו מתחברים ל”מצוות של נשים” – הפרשת חלה, הדלקת נרות שבת, ומצוות טהרת הבית, שמסייעים לכך ש”שכינה ביניהם”. אצל רבים, אלו “מצוות הבית” או “מצוות של בית” שעליהן נשים הופקדו.
אבל אפשר להסתכל על כך מעט אחרת. נראה שחז”ל דימו את אהל שרה, ואחר כך את אהל רבקה למשכן, מקדש מעט – שכינה שורה, נר תמיד, ולחם הפנים. למעשה, מה שעושה כהן גדול דומה מאוד לניהול משק בית, באופן הכי פיזי ויום-יומי – אוכל, שתיה, תאורה, ריח טוב.
יש בזה משהו מפתיע. נשים רבות בדורנו, ואני בתוכן, לא מסתפקות בעבודה הביתית היומיומית. אנחנו מחפשות את העולם הרוחני, את עבודת ה’ של הלימוד והמחשבה (וגם של המעשה הדתי). ולעתים, אני מהרהרת בכך, ש”פסגת השאיפות” של העולם הדתי, זה ש”נעול” בפני רוב העם, זה שקורח ועדתו חמדו לעצמם, ולא רק הם, פסגה זו בנויה משחיטה, קבלת דם, ניסוך יין והגשת קטורת, הדלקת נרות ועריכת לחם, ולבסוף גם אכילה מקדשי שמים. אמנם, כל זה לוקח את העולם הפיזי ומעלה אותו מדרגה, מקדש אותו, אבל האם זה לא החיים שלנו באופן כללי?
כתר כהונה וכתר מלכות לא נגישים לכל אחד, ואילו תורה מונחת בקרן זוית וכל הרוצה יבוא ויטול. ואנחנו באות ונוטלות. ועם זאת, יש בכוחנו להידמות גם לכהנים על ידי השראת השכינה בביתנו פנימה, על ידי ראיית עולם המעשה כפתח להזמנת השפע הא-להי לתוך חיינו.