פֻּשׁ_שבוע לפרשת כי תבוא

כשהגננת מחלקת את הילדים לקראת הצגות חנוכה, איך היא מחליטה מי יהיו המכבים הגיבורים, ומי יהיו היוונים הרשעים? כשה’ אומר למשה לחלק את העם ולהציב חצי על או מול הר הקללה וחצי מול הר הברכה – איך מחליטים מי שייך יותר לברכות ומי “זוכה” להתקרב לקללות?
כשמעיינים ברשימות השונות מגלים ששבטי הדרום (משמעון ויהודה בחלק הדרומי ביותר של הארץ ועד יששכר שממוקם מעט צפונית לשבטי בני-יוסף) נמצאים על הר גריזים, ההר הדרומי, הר הברכה. לעומת זאת, השבטים שהנחלות שלהם בצפון הרחוק ובמזרח (מעבר לירדן) הם על ההר הצפוני יותר, הר עיבל, הר הקללה.
מה המשמעות של החלוקה הזאת?
נראה שהתורה מכירה בכך שפעמים רבות יש קשר בין הפריפריה הגאוגרפית לפריפריה הרוחנית. שבטי הדרום, שבמרכזם שבטי יהודה ולוי ושבטי בני רחל, הם המרכז של הארץ מבחינה גיאוגרפית ורוחנית. שם הוצבו המשכנים (בשילה, בנוב ובגבעון) והמקדש (בירושלים). כשקרובים יותר למרכז השלטון ולמרכז הקדושה, פעמים רבות קל יותר לזכור את הברכה שבעבודת ה’, ולראות מול העיניים את השפע. כדי לחזק את המחויבות לתורה, מספיק להזכיר את הברכה.
אבל ככל שמתרחקים מן המרכז הזה, ואף מתקרבים לגבולות הארץ וממילא להשפעות רוחניות ותרבותיות חיצוניות, כך התורה מלמדת שצריך שכנועים נוספים כדי לזכור את המחויבות לה’ ולעמו. רעיון הברכה לא יספיק כדי לחזק את המחוייבות הדתית, וצריך להדגיש את הקללה במקרה של שכחת הקשר לה’ ולעמו.
התורה מלמדת אותנו שלאנשים שונים יש אתגרים רוחניים שונים. ההתיישבות הרחוקה, גם בהיותה ברוכה וחשובה, נושאת עמה אתגרים שאנשי המרכז פחות מכירים ומתמודדים עמם. יחד עם האתגרים התורה נותנת כלים. תודעה תמידית של קללה אפשרית היא לא נעימה, אבל לפעמים היא הכרחית.
בחודש אלול, ולקראת הימים הנוראיים, אפשר לשאול את עצמנו, אלו כלים עוזרים לנו לשוב בתשובה – המחשבה על הברכה, או איומי הקללה.