פֻּשׁ_שבוע לפרשת כי תבוא

לאורך שנים התקשיתי עם חלוקת בני ישראל לעומדים על הברכה מול העומדים על הברכה. איך מחליטים מי בצד המקלל או המקולל? כשמחלקים ילדים בגן ליוונים ומכבים – איך מחליטים? אולי חלק רוצים להתנסות בפריצת הגבולות ולהיות גם בצד של הרעים, אבל שם זה רק משחק, ומה כאן?
אם נסתכל על המפות, נראה שחלוקת השבטים קשורה לחלוקה הגיאוגרפית של הנחלות. שבטי הדרום-מערב (מיהודה ושמעון בדרום ועד שבטי יוסף ויששכר בצפון) הם על ההר הדרומי (גריזים), בעוד ששבטי הצפון ועבר הירדן הם על ההר הצפוני (עיבל).
בתקופת התנ”ך המבט היה תמיד קדימה-מזרחה (חוץ מבכניסה לארץ שהכיוון הפוך, והמבט אל השכינה שבמערב), וממילא הדרום היה מצד ימין המבורך (היד החזקה אצל רוב האנשים), והצפון בצד שמאל הפחות מבורך (של היד החלשה אצל רוב האנשים).
החלוקה הגיאוגרפית של השבטים על ההרים המתאימים מבחינה גיאוגרפית (שבטי עבר הירדן מצורפים לצפון בבחינת ריחוקים מן המרכז), מרמזת גם על הסיכון שקשור למקום היישוב. השבטים הצפוניים והמזרחיים, בהיותם רחוקים מן המרכז הפיזי והרוחני (בין אם המקדש בשילה או בירושלים), נתונים לסכנות גדולות יותר של לימוד מן העמים שמסביב. לא לחינם בנו בני ראובן, גד וחצי שבט המנשה מזבח כשהלכו חזרה לנחלתם. הם חיפשו דרך לקשור את עצמם לתוך הארץ כדי שבני הארץ, ואולי גם הם, לא יחוו את הניתוק הרוחני. אם תרצו, הם ניסו להעביר את המזבח ממרכז הארץ בהר עיבל, אל עבר הירדן, כדי שיחבר אותם לכלל שבטי ישראל ויהפוך אותם לפחות פריפריה. ובאמת, ברבות הימים, שבטי עבר הירדן ושבטי הצפון הרחוק היו הראשונים שנותקו מהארץ ויצאו לגלות.
המיקום של שבטי הפריפריה על הר הקללה נועד להזכיר – בעיקר להם – כמה צריך להיזהר שהמרחק הפיזי לא יוביל לריחוק רוחני, על כל המשתמע מכך.