פֻּשׁ_שבוע לפרשת כי תצא

בפרשתנו מופיע דין בן סורר ומורה. חכמינו נחלקו האם לא היה ולא נברא, או שהיה “וישבתי על קברו”. למרות שניתן לזהות דיני תורה רבים בתוך שאר התורה (מינוי מלך, מלחמה בעמלק, איסור אכילה על הדם, עדות שקר, עליה לרגל ועוד), אין “זכר פורמלי” לדין בן סורר ומורה. בנביאים ובתהילים יש רמזים לכך שעם ישראל כולו הוא “סורר ומורה”, אבל בן ממשי שהפעילו עליו את הדין הזה קשה למצוא.
עם זאת, נראה לי שסיפור אחד בתורה רומז לבן כזה בכל זאת. דין בן סורר ומורה מופיע בתורה ברצף הפרשיות הבא: אשת יפת תואר, בן האהובה ובן השנואה, בן סורר ומורה, דין האיש שנתלה על העץ. חז”ל ראו רמז ברצף הזה שהבעיות במשפחה מתחילות מאדם שחושק באשה במלחמה ומכניסה לביתו, יחד עם אשה אחרת, כשאחת אהובה ואחת שנואה, ובסוף יש בן סורר ומורה שמת “מיתה משונה”.
הרצף הזה מזכיר לי את סיפורו של אבשלום בן דוד בתנ”ך. אבשלום היה בנה של מעכה בת תלמי מלך גשור. דוד לא כונן בריתות מדיניות עם עמי האזור אלא נלחם נגדם. לכן, בניגוד לשלמה שנשא בנות מלכים זרים כחלק מתהליך שלום, אצל דוד – אם נשא בת מלך זר, היא כנראה נלקחה במלחמה. [בשביל חז”ל זה גם פותר את הבעיה שתמר נולדה עוד לפני הגיור של אמה, ולכן רשמית לא היתה אחותו של אמנון ולכן יכלה להציע לו שיתחתן איתה].
אם כן, לפי חז”ל אבשלום הוא בן של אשה זרה שנלקחה במלחמה, לתוך משפחה שיש בה יותר מאשה אחת, ומאבק בין האחים מי יהיה האהוב או הבכור, ולבסוף הוא סורר ומורה, מורד באביו, וכולנו יודעים מה קרה לו בסוף – נתלה על העץ והומת.
מה ניתן ללמוד מהרצף הזה?
נראה שהתיאור הזה נועד להזכיר לנו שבן יוצא סורר ומורה, פעמים רבות בגלל ההורים שלו. נראה לי שהשלב שבו ההורים “מתייאשים” ומעבירים את האחריות של הילד לזקנים ולאנשי העיר הוא לא תוצאה של היותו סורר ומורה, אלא חלק מתהליך ההדרדרות. אם ההורים לא מסוגלים לבקר את מעשי הילדים, ומסירים מהם אחריות, בסוף מצב הילד יהיה גרוע ולבסוף ימות במיתה משונה.
דין סורר ומורה קורא לאחריות הורית, לא להסיר אחריות – לשמור את הילד בבית, לחנך ולאהוב אותו, ולא להשליך את האחריות על החברה.