פֻּשׁ_שבוע לפרשת לך לך

שלשה דגמים של אבות יש לנו: העולה החדש, הצבר והגולה החוזר.
אברהם אבינו הוא העולה החדש. ארצו ומולדתו הם בחרן (או אור כשדים), והוא מתבקש לעזוב אותם כדי ללכת אל ארץ חדשה. הציווי שלו הוא הציווי של “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך”. התנועה שלו היא תנועה של התנתקות מהשורשים ובניית חיים חדשים במקום אחר.
יצחק הוא הצבר – ‘כאן ביתו, פה הוא נולד’. הוא סמל האחיזה בארץ, השמירה על הירושה, המשכיות הדור הקודם (שחזור הבארות, לדוגמה), לצד התפתחות לכיוונים שאביו העולה לא עשה, כגון עבודת האדמה. הציווי אליו הוא: “שכן בארץ אשר אמר אליך”, כשמתברר שהציווי הוא “גור בארץ הזאת”.
יעקב הוא הגולה החוזר. ארץ ישראל היא הארץ שלו, היא מוגדרת כארצו וכמולדתו, כמקום שאליו אפשר להתגעגע. רק אצלו יכולה להתחדש תנועת השיבה הביתה. הציווי אליו הוא: “שוב אל ארץ אבותיו ולמולדתך”.
דגמי האבות השונים נותנים לאנשים שונים מעם ישראל את הדגם שאליו יכולים או נדרשים להתחבר. אתה עולה חדש? לך לך בדרכו של אברהם אבינו. נולדת כאן, אתה מרגיש בבית? גור בארץ הזאת, כאביך יצחק. נאלצת לצאת, לא לחיות שנים בארץ? שוב אל ארץ אבותיך, בעקבות יעקב.
בימים אלו, נבחן הקשר שלנו אל ארץ ישראל ביתר שאת. בין אם בחרנו (לעתים במסירות נפש ממש) לעזוב חיים קודמים כדי לשכון בארץ הקודש, בין אם בחרנו לפתח את הארץ הזאת מתוך הזכות הגדולה להיוולד ולגדול כאן, ובין אם בחרנו לחזור אליה, כמו רבים וטובים בימים אלו שנקראו לדגל, עזבו הכל וחזרו לכאן. התורה מציגה בפנינו קשרים רבים ואפשריים גם ביחס לארץ ישראל וגם בעבודת ה’ בכלל. לכולנו יש חלק ומקום בבניית הדבר הגדול הזה שנקרא עם ישראל בארץ ישראל.