פֻּשׁ_שבוע לפרשת לך לך

שמתם לב שבהתחלה אברהם אבינו לא הקריב קרבנות?
אברם בונה מזבחות אבל משום מה הוא לא מקריב בהם קרבנות, אלא קורא בשם ה’. הפעם הראשונה בהסטוריה של אברהם שהוא מקריב קרבן זה על הר המוריה אחרי שה’ מוותר על בנו כקרבן. הרעיון של הקרבת קרבן, ככל הנראה, היה זר לחשיבה של אברהם. רק לאחר שראה שה’ מבקש שיקריב את בנו, וויתר על כך, הבין אברהם שלמעשה “חפץ ה’ בעולות”.
אז מה חשב עד אז?
נראה לי שאברהם הביא לעולם בשורה של שם ה’. בניגוד לשם שבני האדם רצו לעשות לעצמם באמצעים פיזיים של מגדל שראשו בשמים, ובניגוד לעולם האלילי שהיה צריך אמצעים פיזיים כדי לייצג את האלוהיות השונות, אברהם ניסה להציג לעולם משהו אחר – שם ללא ממשות פיזית.
כשם שהא-ל שאברהם הציג לעולם הוא ללא ממשות פיזית, כך עבודת הא-ל היא ללא ממשות פיזית. נראה לי שאברהם הדגים את הרעיון הזה בצורה אירונית. הוא בנה מזבח, אבל קרא בשם ה’. א-ל מופשט לא צריך קרבנות גשמיים. כשם שהא-ל יוצר את העולם ונוכח בעולם ויוצר את העולם באמצעות דיבור “קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים”, “לך לך מארצך”, כך עבודת הא-ל היא באמצעות דיבור “ויקרא בשם ה'”.
לצד זאת, הוא חינך את בניו ואת ביתו אחריו, לשמור את דרך ה’, שאותו הוא הגדיר כ”צדקה ומשפט”. הוא הבין שמי שאין לו יראת א-להים גם עשוי להרוג אדם כדי להגיע לאשתו, כלומר חי בחברה בלי צדקה ומשפט.
אבל מתברר שעבור ה’ כדי להיות ירא א-להים לא מספיק לעשות צדקה ומשפט. ה’ יעביר את אברהם נסיון, או התנסות – “והא-להים ניסה את אברהם” – ללמדו שלמרות שהא-ל עצמו מופשט, האדם עדיין גשמי ונדרש לעבוד את ה’ גם באופן גשמי.
סיפורי אברהם מלמדים אותנו שעבודת ה’ היא לא רק בבן אדם לחברו, סביב “צדקה ומשפט”, וגם לא רק בשמיעת צו ה’ באופן נקודתי ומפורש (לך לך, ברית מילה), אלא עבודת ה’ היא גם יצירת קשר וקירבה דרך הקרבה.