פֻּשׁ_שבוע לפרשת מטות-מסעי

חכמים לומדים מפסוק אחד בפרשת ערי המקלט עקרון חשוב בעולם של דיני נזיקין. התורה קובעת: “ולא תקחו כפר לנפש רצח אשר הוא רשע למות כי מות יומת”, וגם קובעת שאי אפשר לקחת כופר במקום לנוס לעיר מקלט. אבל התורה לא קובעת דבר דומה בהקשרים אחרים. מכאן (חלק מה)חכמים למדו שכשהתורה מצווה “עין תחת עין, שן תחת שן” וכו’, אפשר להמיר זאת בתשלום ממוני.
ואמנם, חכמים נחלקו האם מראש התורה התכוונה לתשלומי ממון במקום העין, השן או הרגל שנפגעו, או שהיא רצתה שיוציאו עין ולצד זאת מלמדת שניתן להמיר את האבר הזה ב”כופר” ממוני. אולי ההבדל בין שתי השיטות זו השאלה האם אנחנו מסתכלים על נזקי גוף כנזקים (ממוניים) או כפגיעות בגוף (ובנפש).
אז למה לא להגיד את הדברים באופן ישיר? למה לא לומר בפרשת נזיקין שמשלמים על נזקי גוף, ומחכים לפרשת ערי מקלט כדי להסיק זאת באופן עקיף?
נראה שיש כאן דוגמה לכך ששפשוטו של מקרא אומר משהו אחד, אבל כשלוקחים את התורה כולה כמכלול מוצאים יסודות שמאזנים אלו את אלו ומשפיעים על הפרשנות של המקורות השונים.
אם התורה היתה קובעת שמשלמים על נזקי גוף, היינו מכניסים את נזקי הגוף לקטגוריה של “חפצים”. יש משהו מחפיץ בקביעה שאפשר לאמוד את הערך של עין או שן. מצד שני, יש משמעות גדולה לאפשרות להמיר את העונש בתשלום כספי, גם לנענש שלא נפגע גופנית, וגם כפיצוי לניזוק, שיהיו לו משאבים להתמודד עם הפציעה (הפיצוי על הפצע). ולכן התורה קובעת גם וגם – גם (ראוי) להוציא עין, וגם (אפשר וכדאי) לכפר באמצעות כסף.