פֻּשׁ_שבוע לפרשת מטות

אחת העצות שלמדתי מהספר החשוב מאוד בעיני: ‘איך לדבר כך שילדים יקשיבו, ולהקשיב כך שילדים ידברו’, היתה שבמקום לבקר את הילדים על מה שעשו לא בסדר, ובמקום להגיד להם מה לעשות, עדיף להנגיש את המידע ולתת להם להגיע למסקנה לבד. לדוגמה – במקום לצעוק על הילד ששוב לא הכניס את החלב למקרר (דוגמה שלהם, לא שלי), או לבקש ממנו שוב להכניס את החלב למקרר, אפשר לציין עובדות: שים לב שהחלב נשאר בחוץ, חלב בחוץ מתקלקל מהר. בצורה כזו, המידע יחד עם האחריות עוברים לילד, וההורה רק מפנה את תשומת הלב.
מאז שלמדתי את זה, כל פעם שאני מגיעה לדו שיח של משה עם שנים וחצי השבטים, אני קוראות אותו קצת אחרת. בני ראובן וגד פונים למשה: “וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר: (ג) עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן: (ד) הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה ה’ לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה:”
הם שמים את המידע לפני משה – יש כאן ארץ שטובה למקנה, ו… “לעבדיך מקנה” אהם אהם…
העניין הוא שמשה לא מסכים (לפחות בתחילה) למלא את חסר לבד, והוא בוודאי לא חושב ש1+1 שווה להשאיר אנשים בחו”ל, ולכן יש שתיקה, ולאחר מכן שוב: “וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן”. למרות שהם ממש רצו שמשה “יבין לבד” הם נאלצו בסוף להגיד בקול את הבקשה שלהם, בקשה שהוציאה ממשה מסקנות אחרות ממה שהם רצו שיסיק מעצמו – שיש בכך חוסר אחריות כלפי האחרים שנלחמים, שיש בכך מאיסה של ארץ ישראל או עידוד למאיסה בארץ ישראל.
ואכן, בהקשרים אחרים, בתקשורת בין אנשים – היכולת להגיד מה רוצים ומה הצרכים היא יכולת חשובה.
מכל מקום, דבר נוסף שעולה מהשיחה בין שבטים אלו למשה, זה שלפעמים הנגשת מידע, ואפילו בקשות עצמם, מתקבלות בצורות שונות ממה שציפינו – בין היתר בגלל שהן יושבות על הרבה רקע קודם – מה ההסטוריה שברקע, כיצד דברים עשוים להתפרש וכו’.
כמובן, זה עוד משהו שלומדים אודות חינוך ילדים, ומנהיגות בכלל – כשיש התנגדות – להבין מאיפה זה מגיע, על מה זה יושב, ואיך אפשר לפתור בעיות בצורות נוספות.