פֻּשׁ_שבוע לפרשת ניצבים-וילך

הפסוקים בפרשה מתארים שהתורה לא רחוקה (דברים פרק ל’): “לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה”.
מדוע דווקא שני הדימויים הללו?
נראה לי שמשה “משחזר” במובן מסוים את תהליך קבלת התורה. הוא לא רק נותן שתי דוגמאות לדברים רחוקים וקשים להשגה, אלא דוגמאות קונקרטיות למה שמשה וישראל היו צריכים לעשות כדי להשיג את התורה. עם ישראל היה צריך לעבור לשם כך את הים, ומשה רבינו גם היה צריך לעלות לשם כך לשמים. כלומר – התורה אכן היתה בשמים, ומעבר לים, אבל את המסע הזה כבר עשו משה ובני ישראל. לא צריך לשאול “מי יעלה לנו השמימה”, כי התשובה היא שמשה כבר עלה. ולא צריך לשאול “מי יעבר לנו אל עבר הים”, כי התשובה היא שכולכם עברתם מעבר לים.
וכאן אני חושבת שיש גם נקודה משמעותית לפתיחת שנת הלימודים – כדי להשיג את התורה צריכים שני כוחות משולבים. משה היה צריך להוריד את התורה מהשמים. במובן הכי פיזי (לוחות הברית), אבל גם הרבה מעבר לכך. משה מוריד את התורה גם בבחינת ההנגשה של הדברים לעם. אנחנו מתקדמים לקראת סוף ספר דברים – שהם דברי התורה של ה’ בתיווך הניסוחים, הדגשים וההנגשה של משה רבינו. משה ממשיך לתת את התורה ולתווך אותה לעם ישראל.
אבל הכח השני, החשוב לא פחות, הוא הכח של העם שהיה צריך לעבור את הים בשביל להגיע לאותו מקום שהוא יכול לקבל את התורה שיורדת לו משמים.
השילוב הזה של מי שמביא דברים מלמעלה, מביא את הידע, מנגיש ומתווך אותו, לבין מי שצריך לעשות את המסע והמאמץ כדי לשמוע את הדברים הללו, הוא השילוב שיצור בסופו של דבר למידה, קבלה והפנמה.