פֻּשׁ_שבוע לפרשת עקב

בנאומיו של משה לקראת הכניסה לארץ הוא מתייחס לחשש הגדול מפני הגאווה שעשוים לחוש בני ישראל כשיכנסו לארץ ישראל. גאווה אחת היא גאווה בהישגים החומריים, בין אם נפלו להם משמים: “ערים גדולות וטובות אשר לא בנית” (שהוזכרו בפרשת ואתחנן), ובמיוחד בהישגים שהם עמלו וטרחו עבורם: “ובתים טובים תבנה וישבת” (בפרשתנו). בשני המקרים יש חשש של שכחת ה’, בין אם כי מצאו את הכל מוכן ובין אם כי בני ישראל הכינו דברים בעצמם. משה רבינו מזכיר: “וזכרת את ה’ א-להיך כי הוא הנותן לכך כח לעשות חיל”.
סוג אחר של גאווה הוא גאווה בהישגים הרוחניים. לאחר שמשה טרח וקבע שזכיה בארץ ישראל תלויה בקיום מצוות, בני ישראל עשויים לחוש שאם אנחנו זוכים בארץ כנראה שאנחנו צדיקים, ובוודאי טובים יותר מאחרים. משה מדגיש, שאולי האחרים גרועים מאתנו: “וברשעת הגוים ה’ מורישם מפניך” אבל זה עוד לא אומר ש”בצדקתי הביאני ה’ לרשת את הארץ הזאת”. משה מזהיר שגאווה רוחנית, שהמחשבה שאנחנו לא יכולים לחטוא ואנחנו בהגדרה צדיקים, היא בעייתית ביותר. בהמשך הפרשה הוא יזכיר לנו את החטאים הללו, כדי להזכיר שגם עם ישראל לא חסין מפני חטא.
גם בפרשת האזינו בסוף ספר דברים נגלה שלה’ יש שיקולים נוספים להחזיר אותנו לארצנו ולהציל אותנו מפורענות, שלא קשורים רק לצדקתנו. לעתים זה קשור לשבועה לאבות ולאהבתם, כפי שיופיע בתחילת ספר דברים, ולעתים זה קשור לחשש מפני שם ה’ בגוים, כפי שמודגש בפרשת האזינו.
אנחנו אוהבים לחשוב במשוואות ברורות – קיום מצוות גורר ישיבה בארץ ושכר טוב, ועבירות גוררות עונש ואפילו גלות. ולמרות שהמשוואה נכונה, היא נכונה רק באופן חלקי ושיקולים נוספים משפיעים על התוצאה. יש בכך משהו מנחם – לא תמיד נענש, ולעתים נשב בארץ גם כשלא מגיע לנו. אבל זה גם דורש מאיתנו ענווה, ולא לחשוב שאנחנו תמיד טובים וצדיקים רק בגלל שה’ גאל אותנו והחזיר אותנו לארצנו. פרשתנו מלמד שגאווה בהישגים חומריים היא בעייתית, אך לא פחות מכך גאווה ברוחניות, בוודאי כשהיא לא תמיד תואמת את המציאות.