פֻּשׁ_שבוע לפרשת צו
הרבנית ד"ר עדינה שטרנברג
בפרשתנו התורה קובעת את חלקם של הכהנים בקורבנות שמקריבים. בעוד שבפרשת ויקרא תואר התהליך של הקרבת הקורבנות ושם המוקד היה מה עולה על המזבח, בפרשת צו התורה מתייחסת לשאלה מה קורה עם כל היתר: מי מקבל את העור? מי אוכל את הבשר של החטאת ושל האשם? ומי את החלקים השונים של השלמים? לאן הולכת המנחה ועוד.
אלא שכאן נראה שהפרשה מדברת בשני קולות. בחלק מן המקרים נאמר: “כל זכר בכהנים יאכלנו” (לגבי החלקים הנאכלים באשם) או “לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו” (לגבי מנחה בלולה בשמן וחרבה). ומכאן משמע שהכהנים כולם מתחלקים ביניהם, כולל אלו שלא יכולים לעבוד (כגון בעלי מומים).
אבל בהקשרים אחרים כתוב שמי שמקבל את העור / החלקים הנאכלים הוא הכהן המקריב (עור העולה, מנחת מאפה ומרחשת). אפילו לגבי החטאת והאשם לא ברור האם הכהן המקריב מקבל או שכל זכר בכהנים יאכל. אם כי אפשר שאין סתירה בין השניים, הניסוח עצמו שולח לכיוונים שונים.
אפשר שיש כאן מעין דילמה בין עולם “קפיטליסטי” של תגמול הכהנים בעבור העבודה שלהם, לבין עולם “סוציאליסטי” שבהם כולם חולקים יחד. או לחלופין, יש כאן מתח בין התפיסה של הכהן כמשרת את האדם, וממילא זכאי לתגמול על השירות, לבין הכהנים כמייצגים את הקב”ה, כשלפי התפיסה הזאת, הקב”ה חולק להם בשווה מתוך שולחן גבוה.
חז”ל פתרו את הדילמה בכך שקבעו שכל אנשי המשמרת שעובדים באותו יום חולקים ביניהם את הזכות לאכול מהקרבנות ואת הזכות הממונית של העורות. כך יש התמקדות ב”כהן המקריב” מחד, אבל גם “איש כאחיו” מאידך.
כמו במקרים אחרים, שהתורה מדברת בהם בשני קולות, חז”ל ניסו למצוא פשרה שתתן ביטוי, גם אם חלקי, לכל אחד מן הקולות הללו. גם לראיית הקולקטיב וגם לראיית הפרט, גם לראיית הצורך בעידוד אישי וגם להדגשת התפיסה שכולנו שלוחיו של מקום. ולוואי שגם אנחנו נמצא את הנוסחה הנכונה לתת ביטוי לקולות השונים והחשובים שעולים מתוך התורה עצמה.