פֻּשׁ_שבוע לפרשת קרח

למרות הזכות הגדולה להיות משה רבינו, כמה טרגיות יש בדמותו ובסיפורו. מעבר לכך שהוא לא זכה לראות את הגשמת המפעל שלו, למרות כל המאמצים, הוא גם זכה שוב ושוב לביקורת.
כשהתורה מתארת את מגבלותיו של המלך היא קובעת שלא ירבה לו נשים, לא ירבה לו סוסים ולא ירבה לו כסף וזהב. התורה וחז”ל מלמדים אותנו שמשה רבינו נחשד בדיוק בשלשת הדברים הללו.
בפרשת בהעלותך, אהרן ומרים מדברים במשה אודות האשה הכושית אשר לקח, חז”ל מסבירים שמשה נותן דין וחשבון על התרומות למשכן “אלה פקודי המשכן” בגלל שחשדו בו שהוא העשיר מתרומות העם, ובפרשתנו משה זועק “לא חמור אחד מהם נשאתי”, כנגד חשד אפשרי שהוא נכנס לשלטון כדי לנצל את העם ולקחת את ממונו ובהמותיו.
למרות חוסר ההוגנות שבהאשמות, כשמשה בכלל לא רצה להנהיג את העם, וכבר ניסה להתפטר מהתפקיד, בחשדות שמשה מודע אליהן הוא דורש מעצמו להוכיח שהוא בסדר. משה קובע שלא לקח את בהמות העם, למרות שלדעת רש”י, היה ראוי שיקח במסגרת התפקיד. הוא נותן דין וחשבון כדי להוכיח שהוא לא התעשר מתרומות המשכן. בימינו רבים מקובל מאוד שאנשים עושים דברים “על חשבון העבודה”, מתוך הנחה שהם גם ככה עובדים יותר ממה שמשלמים להם, ומשה גם את מה שהיה ראוי לקחת לא לוקח.
חוט דק מבדיל בין האדם שרם לבבו מאחיו כי הוא חושב שהוא טוב מהם, לבין אדם שמנהיג את העם כי הוא נשלח בידי שמים והוא האדם הנכון לתפקיד, בין אדם שמחפש להוביל את העם אבל בראש שלו הוא נהנה מעושר, כח וכבוד, לבין אדם שמחפש בתוכו את הכוחות להנהיג בשביל להעשיר ולכבד את העם. ואולי כאן הוכחה נוספת לגדולתו וייחודיותו של משה רבינו.