פֻּשׁ_שבוע לפרשת קרח

פרשת קרח מדגימה חשיבה חינוכית של הקב”ה, ואת היתרונות של נתינת התורה ב”מנות” לאורך תקופה.

אם נסתכל בתורה עד פרשת קרח נראה שבני ישראל מתבקשים להעניק מרכושם. בספר שמות מוזכרת הבאת ביכורים לבית ה’. בסוף ספר ויקרא הוזכרו מעשרות של בע”ח ושל זרע הארץ שנהיים קדושים. בפרשת שלח ראינו את הנתינה של ראשית העריסה, החלה – לה’. בכל אלו הוזכרה דווקא נתינה לה’. לא נאמר למי ניתנות המתנות הללו. [ניתן למצוא יוצאי דופן – פדיון הבכורות שניתנים לכהנים (במקום הלויים שניתנים כעזרה לכהנים) וחרם שניתן לכהנים (בסוף ספר ויקרא), אבל הוא מראש ניתן בהתנדבות ולא כחובה.]

למעשה, את הנתינה בפועל של מתנות הראשית – התרומה והביכורים – לכהן, ואת מעשר ללויים, אנחנו פוגשים לראשונה בפרשתנו. מה משמעות הדבר?

נראה שעד כה, כשהכהונה נתפסה כזכות גדולה, כפריווילגיה, לא היה ניתן לבוא לעם ולבקש שגם יתנו מתנות לכהנים וללויים. אבל במהלך פרשת קרח קורה דבר חשוב. לאחר שקרח ואנשיו מערערים על הכהונה (לצד ערעור על מנהיגותו של משה), ומבחן המטות מביא לשריפת מי שרצה להתקרב למשכן, ואף התפרצה מגפה מחוץ למשכן, התברר שהעם מפחד: “כל הקרב הקרב אל משכן ה’ ימות! האם תמנו לגוע?!”. עכשיו כבר פחות רוצים להתקרב למשכן, ומפחדים מהקרבה הזאת.

רק ברגע שהעם מבינים שהכהנים נותנים את נפשם עבור העם, שהם אומנם מתקרבים יותר לה’, אבל הם גם מסתכנים יותר, ברגע שהעם מבינים שהלויים שם כדי לעזור לשמור על הגבולות ולהגן על האנשים, יהיה אפשר לדרוש מהעם גם “לשלם”, ואפילו “תוספת סיכון”. רק ברגע שמתברר שיש כאן לא רק זכות, אלא גם חובה גדולה, לא רק פריווילגיה אלא סיכון, יהיה אפשר לדבר על הערכה (מעשית, כלכלית) של העם כלפי מי שמוכן לשאת בתפקיד.

נוסיף, שזו גם הנקודה שבה הכהנים והלויים מתבשרים שלא יקבלו נחלה. רק אחרי שהם מקבלים בשורה על הדאגה להכנסות שלהם.

לדעתי, חלק מהיופי והחכמה בתורה זה האופן שבו ניתנה תורה – “מגילות, מגילות” (גם אם נכתב בבת אחת בסוף). התורה ניתנה במנות כדי שיהיה אפשר לקלוט רעיונות שונות בשלבים שונים של ההתפתחות של עם ישראל כעם. המסר של התורה הוא לא רק בתוכן, אלא גם בבחירה איך להציג אותה לעם.