פֻּשׁ_שבוע לפרשת שופטים

פרשתנו מדברת על זכויות מסוימות של הכהנים (זרוע, לחיים וקבה, ראשית דגן תירוש ויצהר וראשית הגז). הפסוק: “וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת זבחי הזבח”… מרומז באופן אירוני בתיאור חטאיהם של בני עלי: “ומשפט הכהנים את העם כל איש זבח זבח”…
ברור שבני עלי סבורים שיש להם זכויות והם יכולים לקחת (או לשלוח את הנערים לקחת) מה שבא להם מתוך מה שהאנשים זובחים ומבשלים. אבל, למרות שהתורה מתייחסת למשפט הכהנים מאת העם כנחלה שלהם, היא לא כותבת במונחים של לקחת, אלא בביטוים של לתת: “ונתן לכהן הזרע והלחיים והקבה”, “ראשית… תתן לו”. אמנם מתנות כהונה הם נחלה לכהנים, אבל הם לא באים בדרך כיבוש כנחלת שאר ישראל, ובודאי לא בכיבוש מאת אחיהם. אלו מתנות שניתנות מאת האנשים הזובחים.
עד היום קצת תהיתי מדוע הפרשיה הקצרה הזו מוזכרת דוקא פה. אמנם הפרשה בכללותה מדברת על מוסדות ההנהגה הישראלית, ובתור כך הגיוני שלא יפקד מקומם של הכהנים. אבל מה היא מחדשת? אולי היא מזכירה לנו, שבדומה למלך, ואולי אפילו בדומה למוסד השיפוטי העליון במקום אשר יבחר ה’, שזכויות שלטון והנהגה הם לא משהו שלוקחים, הם משהו שמקבלים. אפילו זכויות של שלטון והנהגה (בין אם מקבלים מה’ או מהעם). וכך גם הזכות הגדולה של שירות הכהונה, שעוברת מדור לדור, לא מעניקה באופן אוטומטי זכויות קנייניות בחפציהם של אחרים.