פֻּשׁ_שבוע לפרשת שלח

בעולם החינוכי מדברים על שני סוגי מוטיבציה (או הנעות): מוטיבציה פנימית ומוטיבציה חיצונית. אמנם, בחינוך אנחנו משתמשים הרבה בהנעה החיצונית – מבחנים, ציונים, עונשים ופרסים, אבל אנחנו מאוד רוצים להגיע להנעה הפנימית – סקרנות, רצון ללמוד, תחושות מסוגלות, שאיפות להצלחה ועוד.
פרשתנו מפגישה אותנו שוב עם חטא של עם ישראל ובקשת סליחה של משה רבינו. נתקלנו כבר בחטא גדול קודם, חטא העגל. שם משה השתמש בטיעונים של “הנעה חיצונית” כדי לשכנע את ה’ למחול לעם ישראל. מה יגידו הגוים (ואולי גם השבועה לאבות) הוא הטיעון שבו משתמש משה. אולי לבני ישראל לא מגיעה סליחה ומחילה, אבל התגובה של העמים מסביב צריכה להניא את ה’ מכילוי עמו ולהניע אותו לסלוח להם.
בסיפור העגל ה’ מגלה, שלא רק ההנעה החיצונית חשובה לו (מה גם שאפשר לתרגם את זה גם כרצון פנימי לגדל את שם ה’ בעולם). ההנעה הפנימית מבוססת על תכונותיו של הקב”ה, שהוא רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד. התכונות של ה’ הן (גם) שמובילות אותו לחון את עמו ולרחם עליהם, ולכל הפחות לדחות או לעמעם את העונש.
בפרשתנו משה כבר ישלב את שתי הטענות יחד – גם הטענה בנוגע לשם ה’ בעולם, אותה הוא מביא ראשון, וגם הטענה שהחנינה היא חלק מאופיו של הקב”ה. מעניין שבשלב הזה, הטיעון בדבר השבועה לאבות לא מוזכר, ואולי הטיעון שה’ רחום וחנון בא להחליף אותו.
נשים לב שההבדל בין ההנעה הפנימית לחיצונית הוא לא חד וברור. האם ה’ דואג לשמו כי חשוב לו מה יגידו, או בגלל רצון שהעולם יכיר בשמו ובאמיתתו? האם הוא רחום וחנון באמת, או שנדרשים רחמים וחנינה כדי לאפשר לו להמשיך לבנות את שמו באמצעות עמו? גם בין בני האדם הערבוב בין מניעים פנימיים וחיצונים קורה תדיר.
בין כך ובין כך, ניתן ללמוד מפרשות אלו, שיש מורכבות במניעים מאחרי המנוע של העולם. אם בפסוקים הגלויים אפשר לעמוד על מספר מניעים של ריבונו של עולם, אפשר גם להניח שיש לא מעט מורכבות גם מאחרי הקלעים (גם אם חלקם נגלו לנו).