פֻּשׁ_שבוע לפרשת שלח
הרבנית ד"ר עדינה שטרנברג
אחד מהדברים שמחייחדים את ספר במדבר זה שהחוקים משולבים ממש בתוך הסיפורים. לא תמיד ברור למה כל חוק וכל סיפור מופיע איפה שהוא מופיע. ובאמת, אחרי סיפור המרגלים מופיע רצף של “חוקים” ועוד סיפור באמצע: דיני מנחה ונסך, מצוות חלה, קרבן על אי עשיית כל המצוות, סיפור המקושש, ואז מצוות ציצית. אמנם גם סיפור המקושש מלמד הלכה, אבל הוא גם סיפור שמופיע בתוך רצף של דינים שגם מקומם כאן לא ברור.
חז”ל הבינו שדיני מנחות, נסכים וחלה הובאו כאן כדי לתת תקווה לעם, וכפי שכותב רש”י: “כי תבאו – בישר להם שיכנסו לארץ”. מהרב מדן למדתי שגם את דיני הכפרה על שגגה לאומית ששקולה כנגד כל המצוות, אפשר להבין על רקע החטא הלאומי של חטא המרגלים השקול כנגד כל המצוות. הלשון של מצוות ציצית גם מזכירה לנו את חטא התרים את הארץ, שכנגדם נאמר “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם”.
אז מה סיפור המקושש עושה כאן? ואיך הוא קשור למה שבא לפני ואחרי?
אפשר לומר שלמרות שמצוות הנסכים והחלה היו אמורות לנטוע תקווה בלב העם, הם גם יצרו סוג של מורך רוח. אמנם, בסופו של דבר יכנסו לארץ ויקיימו שם את המצוות הללו שמבוססות על תבואה ויבול שהם יצמיחו, אבל בינתיים מה? ההתמקדות בקיום מצוות בארץ, התפרשה כאמירה שקיום מצוות באמת זה רק בארץ. בינתיים זה סתם, רק שלב של המתנה. ואם ההמתנה היא רק בשביל הדור הבא, אולי היא לא שווה. ואולי לא צריך לקיים מצוות בכלל. ואז אפשר לקושש עצים בשבת.
לצד ההבהרה שמצוות שבת עדיין תקפה במדבר, מגיעה מצוות ציצית, מצווה שקשורה לבגדים שאדם לובש (ולא רק לקרקע), שמזכירה שיש מצוות רבות, ושה’ נהיה א-להינו כבר כשהוציא אותנו ממצרים, ולא רק כשנגיע לארץ ישראל.