פֻּשׁ_שבוע לפרשת תזריע-מצורע

יש לנו כל מיני דרכים לתקשר את עולמנו הפנימי. בודאי שהדיבור הוא הראשון שבהם, אבל גם הלבוש משדר הרבה מאוד דברים (בין אם נרצה ובין אם לאו). גם העיצוב של הבית שלנו אומר הרבה עלינו, על מי שאנחנו ועל מי שהיינו רוצים להיות. [אני עדיין זוכרת את הדיון הסוער שהיה לי עם החברותא שלי במדרשה האם לשים ספריה גדולה של ספרי קודש בסלון זו הצהרת כוונות או יוהרה ושחצנות].
בגלל הדבר הזה התורה מבקשת מאיתנו לתקשר את העולם הפנימי שלנו דרך המדיומים הללו – בדיבור, בלבוש ובבתים. אנחנו אומרים את זה כל יום בקריאת שמע – ושננתם לבניך, וקשרתם לאות (וכן ציצית, וכן כיסוי ראש וכן הלאה), וכתבתם על מזוזות.
באופן מקביל, גם הקב”ה מתקשר איתנו דרך האפיקים הללו – צרעת הבית, צרעת הבגד וצרעת הגוף (שחכמים קישרו אותם, בין היתר, לדברים שבדיבור, אבל אפשר שהוא מתכתב גם עם ברית המילה שנעשית בגוף).
צרעת לא עובדת דרך עולם של נבואה, של דיבור ישיר. אבל היא מופיעה בתורה ובתנ”ך בעיקר בזמנים של גילוי שכינה (במדבר, מחד, ולהבדיל, בתקופת אליהו ואלישע, שבתקופתם ניסים גלוים חוזרים לבמה כי, לדעתי, האמונה בא-ל אחד, א-ל עליון, מתרופפת לחלוטין).
לא תמיד התקשורת שלנו עם בורא עולם היא ישירה. ההצהרות של שמע, תפילין ומזוזה מכוונות לעולם (“שמע ישראל”), והצרעת מופיעה באופן דיסקרטי יותר ופחות ודורשת התערבות ופירוש של הכהונה. אבל היא מרכזת את המבט שהעולם שלנו בנוי על מעגלים של תקשורת, גלויים יותר ופחות, שממשיכים לקיים שיח, גם כשאנחנו לא תמיד מודעים להם.
גם בעולם שהתקשורת הא-להית דרך צרעת נעלמת, היא קוראת לנו להמשיך להשקיע (מחשבה) באפיקים השונים של התקשורת האנושית.