פֻּשׁ_שבוע לפרשת שמיני

בדרך כלל אנחנו חושבים שככל שנלמד תורה יותר, כך נבסס, נעמיק ונעשיר את היסודות עליהם גדלנו. אך מפעם לפעם אנחנו מגלים שהלימוד שאנחנו זוכים לו בבגרותנו הוא (כמעט) הפוך למוסכמות שניסו להטמיע בנו בלימוד קודם. אחת החוויות הלימודיות הללו התרחשה אצלי בפרשת שמיני.
תמיד למדתי שהמסר של פרשת שמיני הוא הציות המוחלט – לעשות רק מה שה’ ציווה, לא לעשות את מה שה’ לא ציווה, לא לחשוב לבד או מחוץ לקופסה, וממילא לא להקריב אש זרה. אך ורק לחזור שוב ושוב על המנטרה “כאשר ציווה ה'”.
אבל יום אחד, זה היה במקרה בשיעור של הרב ד”ר מרדכי סבתו, גיליתי את הסוף של הסיפור. הסוף הזה שבו משה כועס על סיפור שעיר החטאת, שבו משה כועס על זה שהם שרפו את השעיר במקום לאכול אותו. הסוף הזה שבו אהרן חשב לבד, ושמתברר (אחרי קריאה מתישה ומדוקדקת) שבין כל הציוויים שהיו שם, לא היה ציווי מפורש מה לעשות עם שעיר החטאת. שם, אהרן השתמש בשיקול דעתו כדי להשלים את החסר (שיקול דעת שהיתה שונה מזה של משה). שם בסוף, אהרן מסביר למשה למה חשב כפי שחשב ולמה עשה כפי שעשה: “הייטב בעיני ה’?!”, ובסוף בסוף, כשמשה משתכנע, ואז “וישמע משה ויטב בעיניו”.
הסוף הזה של הסיפור דווקא מקבל את החשיבה העצמית, את הלמידה, את העשייה של משהו שה’ לא ציווה. הסוף הזה מאדיר את מה שהרמב”ן מכנה “משא ומתן של הלכה היה”. הוא נותן מקום לחשיבה עצמית ולדרשות, לנסיון “לרדת לסוף דעתו של הקב”ה” ולחשוב לבד מה היה רוצה.
אז מה בין נדב ואביהו לבין אהרן? אולי ההבחנה בין תוספת לא נדרשת להשלמה הכרחית של חוסר בפרטי הציווי. אולי מי הוא זה שחשב ועשה לבד. ואולי השאלה עבור מי נעשתה החריגה – האם בשביל ההתעלות האישית הפרטית (אש זרה) או כחלק מתהליך כפרה עבור עם ישראל (ויטב בעיני).
בין כך, ובין כך, הסיפור הזה מורכב הרבה יותר. אין כאן שחור לבן – ציות מוחלט וזהו. יש כאן הצגה, באותו סיפור עצמו, של הערך של החשיבה העצמית וחיפוש האמת והנכון בעיני א-להים ואדם, בכוחות השכל האנושי.