פֻּשׁ_שבוע לפרשת תולדות

אנחנו רגילים לחשוב על האבות כמי שנענו לדבר ה’. כך נאמר על אברהם: “עקב אשר שמע אברהם בקלי, וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי”. מעיון בפסוקים נגלה שלעתים ההפך הוא הנכון – ה’ בדברו נענה למעשי האבות.
כך ה’ אמר לאברהם אבינו “לך לך” רק כשאברהם היה כבר בדרך לארץ ישראל. תרח ומשפחתו כבר יצאו “ללכת ארצה כנען”. הם אמנם נתקעו בחרן, אבל קריאת הלך לך השתלבה בהליכה של אברהם וחיזקה את הכיוון, אך לאו דווקא יצרה אותו. כך גם בפרשתנו, רק אחרי שיצחק בוחר ללכת לגרר בעת רעב (ולא לרדת למצרים, כפי שעשו אביו ואמו), ה’ קובע: “גור בארץ הזאת”. כך ה’ מאשר את הבחירה של יצחק לגור בגרר.
כשם שה’ אמר לאברהם ללכת “אל הארץ אשר אראך” למרות שאברהם כבר היה בדרך לארץ הזאת, כך ה’ אמר ליצחק “שכן בארץ אשר אמר אליך”, למרות שהוא כבר היה באותה הארץ. למעשה, ה’ התגלה ליעקב לחזור לארץ ישראל, כשיעקב כבר התחיל להרגיש שהגיע הזמן ללכת.
מסיפורי האבות עולה שה’ לא בחר באבות ואז לימד אותם מה נכון ומה לא נכון, אלא שה’ בחר באבות, בגלל שהם כבר היו בדרך הנכונה. ה’ לא לימד את אברהם צדקה ומשפט, אלא בחר בו כי ידע שאברהם מחנך לצדקה ולמשפט. ה’ לא לימד את יצחק אודות הזיקה לארץ ישראל, אלא בחר בבן של שרה שהיתה חלק מה”לך לך” של אברהם, ושבהמשך יתאמץ לגור בארץ הזאת.
דברים אלו ממחישים את דבר ה’ לאברהם “התהלך לפני והיה תמים”. אמנם את ברית המילה ה’ היה צריך לתת לאברהם, אבל המתווה של אברהם הוא ללכת לפני ה’, בבחינת “משכני אחריך נרוצה”. זאת בניגוד לחנוך ולנח שהתהלכו “את ה'”, כלומר לצידו. עבודת ה’ לא כוללת רק כניעה לדבר ה’, כמו בסיפור העקדה, אלא גם בקשה פנימית של קרבת א-להים וקרבת ישראל, של צדקה ושל משפט, ושל קריאת שם ה’ בעולם.