פֻּשׁ_שבוע לפרשת תולדות

פעמים רבות כשחושבים על היחס שבין יעקב לעשו, חושבים על הבחירה של כל אחד מהם ב”מקצוע”. קשה להימלט מהדמיון שבין עשו, איש השדה, לבין קין עובד האדמה, ובין יעקב יושב האהלים לבין הבל שהיה רועה צאן. ממילא, עולה המחשבה שחסרונו של קין, ובהמשך לכך של עשו, היה העובדה שהם בחרו בעבודת האדמה (המקוללת?), שמובילה גם לגאווה ותחושת עוצמה. וממילא, יתרונם או שבחם של הבל, ושל יעקב – כמו גם של אברהם סבו, ומשה ודוד בהמשך – היה הבחירה ללכת לכיוון הרוחני והעניו של רעיית הצאן. ואכן, חז”ל ראו ביושב האהלים מי שיושב בבית המדרש.
ובכל זאת, מי שהולך לכיוון הזה למעשה מתעלם מחוליה חשובה בשרשרת – יצחק אבינו. ליצחק אמנם גם היה צאן ובקר, אבל יצחק היה עובד אדמה. לא רק זאת, הוא גם רואה ברכה בעמלו. באופן אירוני, ה”מאה שערים” של יצחק היא תוצאה של עבודה קשה ועמל בשדה, ולא מאפיין של יושבי אהלים ובתי מדרש…
מה ניתן ללמוד מכך?
כמה דברים. הראשון – יש הרואים בביטוי “לפתח חטאת רובץ” התייחסות לפיתוח השדה (כינוי לחרישה), ולכך שבשדה, ובעבודת האדמה יש חשש גדול יותר להגיע לחטא. אולי זה נכון, אבל הבחירה התעסוקתית היא לא מה שיכוון את האדם לחטוא, אלא הבחירות שלו במסגרת הבחירה התעסוקתית. ה’ אומר לקין שהוא יכול למשול בחטא הזה, והוא לא משועבד לו.
אם כבר, גם בבחירה להיות רועה צאן יש סכנה, וחכמים אסרו לגדל בהמה דקה בארץ ישראל, בגלל חשש גזל. עבור רועי הצאן החטאת רובצת בפתחי השדה של אנשים אחרים, שהצאן עשוי לאכול אותו.
השני – בחירה תעסוקתית היא פעמים רבות פועל יוצא מהאפשרויות בחיים. אברהם ויעקב היו רועי צאן והדבר אפשר להם גמישות, והיכולת לעבור ממקום למקום. דווקא עבודת האדמה של יצחק התאפשרה בזכות היותו מחובר לארץ ישראל, ואולי משקפת את צו ה’ “גור בארץ הזאת”.
ההבחנה בין עבודת אדמה לרעיית צאן היא הבחנה בין מי שנאחז בקרקע לבין מי שנודד ממקום למקום. בתקופות מסוימות, הגמישות הגאוגרפית והמחשבתית, היא שאפשרה את הפיתוח של עם ישראל, ובזמנים אחרים דווקא הקביעות וההאחזות בקרקע, שמאפשרים לבנות משהו ארוך טווח.